בפרק השני של "האחת" שואל האלוף גיל רגב את המראיינת סימה קדמון: "את יודעת איך טייסים מפחדים? הם לא אומרים 'אני מפחד'. הם יוצאים מהתדריך לאווירון, ואז אחד יגיד 'זה לא צחוק הנ"מ הזה', והשני יגיד 'וואלה'. או, 'הולך להיות שמח', והשני יגיד 'לגמרי'. ככה הם מפחדים".
אבל אתם יודעים איך תותחנים מפחדים? מפקד הסוללה מעדכן שיש עכשיו התראות על איומים מהאוויר ומהיבשה. ואז חוזרים לכלי ופותחים מנת קרב חדשה, ואחד יתקע מזלג חד־פעמי בקופסה של שעועית ויגיד "אני מפחד, ואתה?", והשני יענה לו "גם אני מפחד". או שמישהו ימרח שוקולד על קרקר ויאמר "אני לא רוצה למות", ומישהו אחר יגיד "אתה יכול להעביר לי את הקרקרים?"
חיל התותחנים נחשב, לפחות בתקופתי, "מלכודת מנילה". רוצה לומר, שכשנותנים לנער בן 17 בצו ראשון למלא את שאלון ההעדפות שלו לקראת שירות, הוא כותב במקום הראשון חי"ר, בשורה השנייה שריון, ומכיוון שהוא צריך לבחור גם אפשרות שלישית, יוצא לפעמים שהוא כותב תותחנים. ודי בכך כדי שצה"ל ישבץ את כל מי שבטעות ציין את התותחנים כאופציה, היישר בחיל האפור הזה. בהכללה, זה לא מקום שעשוי מגיבורים. אנחנו לא קרוצים מחומר של טייסים, וגם לא של לוחמי שייטת שנולדו עם סכין בין השיניים. כשאנחנו נוסעים חמש שעות בנגמ"ש לוהט אנחנו מזיעים, כשאנחנו יורים כל שעות הלילה אנחנו מנקרים, וכשמפחיד לנו אנחנו פוחדים.
מפקד הסוללה מעדכן שנכנסים עכשיו למרחב שיש בו איומים כבדים. ואז חוזרים לכלי ופותחים מנת קרב, ואחד יתקע מזלג בשעועית ויגיד "אני מפחד, ואתה?", והשני יענה לו "גם אני מפחד"
בחלק אחר של "האחת" גיל רגב נשאל מה הביא אותו פעם אחר פעם לגבור על הפחדים ולסכן את חייו במשימות מול אש נ"מ כבדה. והוא סיפר איך הוא מביט בעיניים של הנווט שיושב מאחוריו ומתבייש לחזור אחורה בלי להשלים את הגיחה. אני לא משווה את גודל הסיכון, כמובן, אבל אתם יודעים מה גורם לתותחנים לזרוק את השעועית ואת הקרקרים ולשכוח בן־רגע את כל החששות והפחדים? שתי מילים: "מטרת סוללה".
תראו, אני יודע שזה מחזק את המורל הלאומי לשמוע איך המלחמה הפכה את כולנו לאחים ומוססה את כל המתחים והיריבויות. והלוואי שיכולתי לספר לכם שהימים הנוראים הללו החדירו אל הצוות שלנו רוח כזו של חוסר אנוכיות, שכשמארגנים רשימת שמירה כולם מתנדבים לקחת את החלק הקשוח בין חצות לארבע; ושכשהגיעו לשטח כמה מיטות שדה, רבנו מי יזכה לוותר עליהן ולהמשיך לישון על הרצפה; ושגם כשברגע לחוץ במיוחד של מתן אש לחילוץ מישהו עשה טעות שבגללה צריך לחשב הכול מהתחלה, המפקד תיקן אותו בסבלנות ובקור רוח בלי שמץ כעס או מרמור.
הייתי רוצה לספר כך את הסיפור, אבל זה יהיה שקר. לא כי כל זה לא קרה. אלא כי כך היה תמיד. גם באימונים הרגילים לאורך השנים וגם בתעסוקה המבצעית. זה כל הקונספט של סוללה של תותחנים. אני לא חושב שיש עוד הרבה כוחות בצה"ל שפועלים כמנגנון אחד, כזה שלא יוכל להוציא פגז בלי תיאום מלא בין עשרות אנשים שאף אחד מהם לא שווה כלום בלי חבריו. אבל אנחנו כן.
הרב רמי גליקשטיין אומר, בשיחות שהוא מעביר תדיר לחיילים, שאם היו מספרים לו על תותחן זקן ששקע בתרדמת והרופאים כבר נואשו מלהעיר אותו, הוא היה מציע פתרון פשוט: ללחוש לו באוזן את צמד המילים "מטרת סוללה".
אין תותחן שנשמה באפו, כך לפי הרב רמי, שישמע את צמד המילים הזה ולא יקפוץ על רגליו ויתחיל לרוץ אל עבר הכלי המשוריין הקרוב. כי באימוני התותחנות רוכשים אומנם גם כמות מסוימת של ידע מקצועי, אבל בעיקר מתרגלים שריר מיוחד בנפש של החייל – להיות חלק ממערכת, ממנגנון. חלק שממשיך לתפקד בכל מצב לא כי הוא מתבייש מהחלקים האחרים אלא כי הם סומכים עליו. כי הם תלויים בו לחלוטין כדי להמשיך לפעול. ואני מרגיש שבימים הללו אנחנו חשים היכנשהו בתוך הלב שיש מקום עמוק מאוד שבו כולנו תותחנים.
