בבאוניברסיטאות באמריקה משתולל מאבק אובססיבי נגד "מיקרו־אגרסיות". הכוונה לביטויים לא מנומסים, הנראים לכאורה כפגיעה זעירה, אך לפי תיאוריה שהגה פרופ' דראלד ווינג סו, הם מחביאים בתוכם עוול חברתי נורא, שחובה לבער מן העולם. אסור למשל לשאול סטודנט שאינו לבן "איפה נולדת?", כי עצם השאלה רומזת כביכול שהוא איננו אמריקני אמיתי.
האקדמיה המערבית התמסרה למלחמה המעוותת הזו במיקרו־אגרסיות, משום שהניחה שמֶגה־אגרסיות נעלמו מן העולם. כבר אין בעולם היטלר והמן, ולכן אפשר להפנות את האנרגיות להצקה לזקנים שלא אולפו לתקינות פוליטית. אבל היטלר והמן לא הלכו לשום מקום, וההתעלמות מהם היא טעות נוראה של התיאוריות הפרוגרסיביות. עיוות כזה הביא 33 ארגוני סטודנטים באוניברסיטת הרווארד לחתום על עצומת תמיכה בחמאס אחרי הטבח. לימדו אותם שבעולם יש שחורים נגד לבנים, ואף אחד לא הזכיר להם שבעולם יכולים להיות רשעים נגד חפים מפשע. מצד שני, אולי גם אני וחבריי השמרנים טעינו כשהקדשנו אנרגיה כה רבה למאבק התרבותי בסטודנטים המטומטמים הללו ובמוריהם, במקום להתמקד במאבק ישיר בשטן החמאסי עצמו.
כולנו נטינו להשלות את עצמנו שאנחנו חיים בעידן אחר: בתקופה טכנולוגית, מתוחכמת ומעודנת, שהאתגרים בה אחרים ומורכבים. אך שום דבר לא השתנה בעולם מאז ימי קין והבל: ה' מעדיף את הבל, וקין המקנא רוצח אותו; כך אז וכך היום. כשנח ובניו יוצאים מן התיבה, א־לוהים מורה להם: "שופך דם האדם – באדם דמו יישפך, כי בצלם א־לוהים עשה את האדם". א־לוהים הותיר בחיים את קין הרוצח, והניח לבניו לטפח תרבות מתועבת והרסנית, שהביאה למבול הנורא. בעקבות המבול למדו בני נח שחייבים להרוג את קין. ייתכן שא־לוהים התחרט, כביכול, על שלא עשה זאת בעצמו, מיד אחרי הרצח. או שאולי אין בכוונתו לעשות בשבילנו את העבודה הזו; אנחנו נבראנו בצלמו, ועלינו לבער את הרִשעה מן הארץ. האשליה שנגמר עידן קין הביאה אותנו להתלהב מצעצועים טכנולוגיים: רחפנים ומצלמות, גדרות אלקטרוניות ומצלמות סודיות, כיפת ברזל ולייזרים מיירטים. אנשי מודיעין אמרו לי לא פעם: "אין להם מושג כמה אנחנו מאזינים להם". אחרי הפינוי הניסי של הצבא הבריטי מדנקירק, במלחמת העולם השנייה, צינן צ'רצ'יל את ההתלהבות, כשאמר לבני עמו: "לא מנצחים מלחמות באמצעות פינויים". ובכן, גם לא מנצחים מלחמות באמצעות האזנות. במקום לנסות לנחש את כוונות האויב, צריך להעריך את כוחותיו. כל דבר שבכוחו לעשות לנו, עלינו להניח שהוא גם רוצה לעשות; ועלינו לחכות לו בצד השני, כל הזמן, בהמונינו, עם סכין בין השיניים. בשביל זה לא צריך בינה מלאכותית, אלא יצר קיום טבעי.
בשעת כתיבת הטור הזה, שבוע אחרי הטבח, אנחנו רק מתחילים להבין את היקף האירוע. בעקבות הפרעות בקישינב בתרס"ג (1903) כל אדם תרבותי בעולם הביע זעזוע, וביאליק כתב שירים שהרעידו את יהדות העולם. באותן פרעות נרצחו חמישים יהודים. טבח שמיני עצרת היה קישינב פי עשרים וחמישה. אלו אינם מספרים של יום פוגרום; אלו מספרים של יום באושוויץ. נסדקה ההצהרה "לעולם לא עוד". ידידי האהוב צור ארליך יצטרך לחשוב על חרוזים חדשים לקראת יום הזיכרון הבא, כי החשבון הכללי – "כמה עולה לנו עם מדינה, וכמה עולה לנו בלי" – השתנה לבלי הכר.
חשבון הנפש יהיה מורכב. במישור הפוליטי, האידיאולוגיה הימנית דייקה, אך ההנהגה הימנית קרסה. במישור הדתי, מצד אחד, החרדים צדקו: מתברר שהקמת המדינה אינה שלב חדש בתכלית בהיסטוריה היהודית. אנחנו עדיין מוקפים בגויים רשעים, שקוטלים בנו ברגע שהם יכולים. מצד שני, דווקא משום כך החרדים כשלו: בעולם של קין, אסור להשתמט ממשימת השמירה על הבל. חרדים מודרניים הציגו לי בשנים האחרונות תשובות מזלזלות לטענה הזו: "יש יותר מדי חיילים", "צריך צבא מקצועי קטן", "צה"ל לא צריך עוד מש"קי ממטרות". אחד אמר לי: "החרדים הצעירים בסך הכול רוצים לחיות כמו צעירי המערב, בלי עול הצבא". אמרתי לו: "כאשר היטלר איים לפלוש לאנגליה, צעירי המערב נהרו ללשכות הגיוס". חרדים פחות מתוחכמים פשוט שואלים: "האם הגדוילים לא מבינים את זה?!" אבל כולנו גילינו שהגדול היחיד שהבין את המזרח התיכון היה האלוף בריק.
הערבים קוראים לטבח שמיני עצרת "המבול", ומבחינתנו הוא אכן סוף העולם הישן. אבל הם צריכים לזכור שבמבול נכחדה כל הציוויליזציה המושחתת של בני קין. ורק אז, כשנטהרה הארץ, חזרה אל נח יונה ובפיה עלה זית.
motzash.navon@gmail.com
