ביישוב שלנו אף פעם לא נעלו את הדלתות. זו המנטליות הקיבוצית שנהוגה פה כבר שנים – ילדים דופקים ונכנסים, באים והולכים. אבל היה רגע אחד מכמיר לב השבוע, כשגלי בת השנתיים שלי ראתה את אחד הילדים נכנס הביתה ומיהרה לעבר המנעול כדי לסובב אותו. לקח לה בדיוק יומיים להפנים את הנוהל החדש.
מה היא קולטת? שאלתי את עצמי. כמה מהרגעים האלה נצרבים אצלה עכשיו בתודעה? ומה מבינה אחותה הגדולה בת התשע, שכבר שבוע מבקשת שאבא יישן איתה בממ״ד?
אני דור שלישי לחרדות. גדלתי בבית שתמיד היו בו שימורים, עם סבתא שתמיד החזיקה אותנו חזק ביד כשהסתובבנו במקומות הומים. זיכרונות השואה תמיד ריחפו בבית כצל שאינו עובר. אבל השואה והפוגרומים היו גם רחוקים – משהו שקרה להם. משהו שלא אנחנו חווינו. משהו שהמורות בבית הספר אמרו שכבר לא יכול לקרות.
הפרדיגמה הזאת קצת נשברה אצלי השבוע. הבנתי את זה כשמצאתי את עצמי מתקשרת לחברה שהיא רופאת ילדים ושואלת אותה איזה מינון של כדור הרדמה אני יכולה לתת לבת השנתיים, אם תתרחש ביישוב שלי חדירת מחבלים ואצטרך לשמור עליה שקטה. וכמו ששאלתי את השאלה הזאת, ככה הזדעזעתי ממנה.
משהו באירוע הזה השתלט לנו על החלקים היותר פרימיטיביים של המוח. לשמור, להיחרד, להימלט על נפשנו. אלו מושגים ששמענו מסבא וסבתא שלנו
משהו באירוע הזה השתלט לנו על החלקים היותר פרימיטיביים של המוח. לשמור, להיחרד, להימלט על נפשנו. אלו מושגים ששמענו מסבא וסבתא שלנו. אלו התנהגויות שראינו עד היום רק בסרטים. בתור ילדה עברתי את מלחמת המפרץ, עברתי את אוסלו ואת האינתיפאדה השנייה, אבל מעולם, באף אחת מהתקופות, לא חוויתי איום קיומי. מעולם לא עלתה במוחי השאלה האם הדבר הנכון הוא להישאר או ללכת. מעולם לא חשבתי שאידרש לתרחיש הזה ואשאל את עצמי האם עליי לראות ארבעה צעדים קדימה כמו הסבתא השנייה שלי, שבגיל 16 השיגה לעצמה סרטיפיקט.
מכל השיחות ששמעתי מניצולי שואה אני זוכרת שיחה אחת, של פרטיזנית, ששמעתי לפני הרבה שנים. אחרי שפרשה בפנינו את סיפורה המרגש שאלו אותה "תגידי, לא פחדת?". "בהתחלה כן", היא ענתה, "אבל באיזשהו שלב הבנתי שאני חייבת להשלים עם הרעיון של מוות אפשרי. ברגע שקיבלתי את זה, יכולתי לפעול ולהציל אחרים, ואולי גם את עצמי״.
פמה צ׳ודרון, נזירה בודהיסטית ומורה רוחנית, כותבת בספרה ״כשהדברים מתפרקים״ על הרגעים שבהם הקרקע נשמטת מתחת לרגלינו. ״כשהדברים מתפרקים ואנחנו על סף משהו שאיננו יודעים מהו, המבחן לכל אחד מאיתנו הוא היכולת להישאר על הגדה הזאת ולא להיאחז במוכר״, היא טוענת, ״המסע הרוחני אין משמעו הגעה לגן עדן ומציאת מקום ששווה להתמקם בו אחרי כל המאמץ. למעשה, צורת ההסתכלות הזאת על הדברים היא זו שמשאירה אותנו אומללים. המחשבה שנוכל למצוא איזה עונג מתמיד ולהימנע מכאב. האמת הנאצלת הראשונה של בודהה מצביעה על כך שסבל הוא בלתי נמנע לבני אנוש, כל עוד נאמין שהדברים שורדים לנצח, שאינם מתפוררים, שאפשר לסמוך על כך שישביעו את הרעב שלנו לביטחון. מנקודת מבט זאת, הזמן היחיד שבו אנו באמת יודעים מה הולך הוא כשהשטיח נמשך לפתע תחתינו ואיננו מוצאים שום מקום להניח את כף רגלנו״.
שכנה סיפרה לי השבוע על הבוקר ההוא, יומיים אחרי הטבח בדרום, שבו קמה וראתה את ילדיה שרועים במיטה אחרי שלושה לילות ללא שינה. איך תפסה את עצמה פתאום, פתחה את המנעול, הרימה את התריסים וצעקה עליהם – ״נגמר הדבר הזה. אין יותר רפיסות. כל אחד הולך עכשיו לעשות משהו. את תלכי לעשות בייביסיטר לנשות מגויסים, אתה תלך להתנדב בחמ״ל. לא רוצה לראות אתכם יותר מבועתים מול הסלולרי!״.
במידה רבה, האחריות לספר את הסיפור היהודי־ישראלי כבר לא מוטלת על סבינו וסבתותינו. היא גם לא מוטלת יותר על הורינו, בוגרי חורף 73׳. השבוע היא עברה אלינו. אנחנו מעצבי הזיכרון עכשיו. אנחנו סוכני הנרטיב. זו החלטה שלנו איך אנחנו רוצים שהילדים שלנו יזכרו את מאורעות אוקטובר 23׳. האם הזיכרון שלהם יעוצב כזיכרון של חסרי אונים שמסתגרים בממ״ד, או שהוא יעוצב כזיכרון של פרטיזנים. האם נזכור מהשבוע רק את רגעי האימה והפחד, או שנדאג לשמר גם את רגעי הגבורה וההתנדבות, האחדות והעוצמה מול ארעיות החיים. להיות מלכים ולא קורבנות. להשלים עם הזמניות ועם העובדה שהכול בר חלוף, אבל לזכור תמיד שהמסע נשאר. שהנצחיות שורדת.
