אני זוכר איך לפני המסע לפולין, בכיתה י"א, לקחו אותנו ליום עיון במוזיאון יד ושם, והראו לנו תמונות מצמררות, ומיצגים מזעזעים, ודגמים של מחנות השמדה, ועדויות מפורטות של ניצולים. אני זוכר איך חשבתי לעצמי, שיש לי מזל אמיתי, לחיות בדור אחר, בעידן אחר, בעולם אחר, יש לי מזל שאני חי בארץ אחרת, במדינה משלי, הסיפורים האלה רחוקים ממני, העדויות האלה שייכות לעבר, התמונות האלה לא קשורות אליי, הן בשחור לבן, ואני חי בעולם צבעוני ושלו ושמח. ככה חשבתי, ככה האמנתי, עד כדי כך הייתי תמים.
בשבתות אני בדרך כלל עם פלאפון סגור, אבל לפני שבועיים, בבוקר שמחת תורה, בין אזעקה לאזעקה, הבנתי שקורה משהו אחר. לא דמיינתי אז שבדקות האלה ממש, מתרחשת שואה על אדמת ארץ ישראל. לא דמיינתי אז, כשפתחתי את הפלאפון, גם כשהגיעו הסרטונים הראשונים, לא דמיינתי שמדובר בטבח בכזה סדר גודל, לא תיארתי לעצמי שיורים במשפחות שלמות, ששורפים בתים, שרוצחים תינוקות, לא דמיינתי שכל הדברים האלה שראיתי במוזיאון השואה בנעוריי בצבעי שחור לבן, מתרחשים עכשיו, ברגע זה, בזמן אמת, על האדמה הזו, בארץ שלי, במדינה שלי, בצבעים עזים ורעים. איזה סיוט.
לפני כמה ימים נרדמתי על הספה בבית, חלש ומובס ומבוהל, נרדמתי עם הפלאפון ביד, זה הכי גרוע להירדם ככה, נרדמתי בזמן שצפיתי בעוד סרטון נורא, או בזמן שקראתי עוד פוסט שובר לב, זה הכי גרוע להירדם ככה. ובאמצע הלילה, התעוררתי פתאום מרעש נוראי. הייתי בטוח שזו אזעקה, אז קפצתי מהספה והתחלתי לרוץ בבית, אבל אז הבנתי, זו לא אזעקה, זה גשם, יורד גשם, יורד גשם!
מי היה מאמין שהפעם המלחמה הרעה שאותה אני כואב, מתרחשת כאן, בארץ אהבתי
בפה שלי היה טעם מר ודוחה, והגב שלי כאב, כי נרדמתי בתנוחה גרועה כזאת, והלב שלי דפק מהר, כאילו שיש אזעקה, אבל בבטן התחלתי להרגיש מין חום עמום ומוזר. יורד גשם. פתחתי את החלון ויצאתי למרפסת, ונתתי לגשם הטוב לשטוף אותי, זה היה גשם כועס כזה, וגועש, לא מווסת ולא מנוהל, גשם של טיפות ענקיות וכבדות. הוא ירד בפראות, שטף את הרחובות והבתים, וגם אותי הוא שטף, זה היה כל כך מפתיע ומוזר, בכלל לא ידעתי שאמור לרדת גשם, למי בכלל יש זמן לבדוק מה התחזית בימים האלה. אייי, השעה הייתה שלוש בלילה, ואני עמדתי במרפסת, והגשם ירד מהקרחת שלי, לחולצה שלי, ובתוך רגע הייתי ספוג ומוצף, מבחוץ אבל גם מבפנים.
לאה גולדברג הצדיקה הוציאה ב־1939, רגע אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, ספר שירים יפהפה ועצוב. לספר קוראים "שיבולת ירוקת העין", ואין בו מילה, וחצי מילה, על המלחמה המזעזעת שמתרחשת באותם ימים. זה מה שיפה בו. זה מה שכואב בו. כבר כתבתי כאן על השיר הזה פעם, כשהמלחמה באוקראינה פרצה. מי היה מאמין שהפעם המלחמה הרעה שאותה אני כואב, מתרחשת כאן, בארץ אהבתי. איזה סיוט. והנה הבית הראשון של השיר הכי יפה בספר.
לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח, כִּי רַגְלֵנוּ דָּרְכָה בַּשְּׁבִילִים, / לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח, כִּי עֵינֵנוּ טָבְלָה בַּשָּׁמַיִם,
כִּי צָמְחָה בְּמֶרְחַב הַקָּמָה, בֵּין אַלְפֵי שִׁבֳּלִים,/ שִׁבֹּלֶת אַחַת דַּקָּה יְרֻקַּת־הָעַיִן.
כִּי נְתִיבֵנוּ רָחָב, וְהָלַכְנוּ הָלוֹךְ וּמָעוֹד, / כִּי אָהַבְנוּ לִצְחוֹק וְקִוִּינוּ לִגְוֹעַ –
אִם לִבֵּנוּ אֵינֶנּוּ עוֹנֶה לַשִּׂמְחָה הַגְּבֹהָה עַד מְאֹד, / הוּא עוֹנֶה לַכְּאֵב הַגָּבֹהַּ.
מתוך העשן הסמיך, מתוך הדי הפיצוצים, מתוך הריח החריף של אבק השריפה, לאה'לה מבודדת רגע אחד, דקיק ועדין ומתוק, רגל דורכת על שביל, עין טובלת בשמיים, ובשדה רחב ידיים, בין אלפי שיבולים, יש שיבולת אחת ירוקה, יש שיבולת אחת בעולם! ירד עליה גשם טוב, והיא צמחה והבשילה, וללאה גולדברג אכפת מהשיבולת הזאת, היא רואה את השיבולת הזאת, היא זוכרת את השיבולת הזאת. זה מה שמעניין אותה עם פרוץ מלחמת העולם. שיבולת אחת דקה וירוקה.
אני זוכר איך בסוף הסיור ביד ושם, יצאנו החוצה, לאור הטוב של ירושלים. בסוף המוזיאון נפערת מרפסת יפהפייה שמשקיפה על יער אורנים, ועל שכונה ירושלמית צפופה. חיים פשוטים. יער ובני אדם, על אדמת עיר הבירה של מדינת ישראל. מי היה מאמין! מי היה מאמין שאפשר לצמוח מתוך האפר, שאפשר לפרוח מתוך השבר, שאפשר להתחדש ולהיבנות, מי היה מאמין שתמונות בשחור לבן ממחנות ההשמדה יהפכו יום אחד לארץ יפה ופורחת. מי היה מאמין שאפשר להחלים ככה, עם שוך כל הזוועות.
הימים כל כך רעים ומחניקים עכשיו, אבל זה בדיוק הזמן לשנן את תפילתה הטובה של לאה גולדברג. זה בדיוק הזמן לזכור, לזכור ולא לשכוח! שיש בשדות שיבולים בשלות. זה בדיוק הזמן לזכור, שהגשם הטוב יורד על הארץ, והאדמה הצמאה גומעת אותו באהבה. והזרעים השקטים שטמונים בה מתעוררים לחיים חדשים. הם צומחים וגדלים ופורחים ומבשילים. זה הזמן לזכור, בתוך כל החושך הזה, יש זרעים רכים של אור. בתוך כל המוות הזה, יש שביבים דקים של תקווה ואמונה ואהבה. אנחנו ננצח. אנחנו נפריח את השדות השרופים. אנחנו נבנה את הבתים החרבים. אין לנו ארץ אחרת. עוד לא אבדה תקוותנו. עם ישראל חי, הוא עומד במרפסת, בגשם, ובוכה בשקט, וחושב לעצמו, שבשדות החרושים עוד תפרחנה שיבולים נפלאות. אני מאמין.
