בשבועיים האחרונים, המלאים כאב שאין לו סוף, נדרשנו גם אנו למשימות סיקור שונות מהרגיל, בקצב אחר ממה שידענו. ימים עם שתיים או שלוש הלוויות בזו אחר זו לא רק ממלאים את לוח הזמנים, אלא גם חותמים כל יום שכזה עם מעמסה על הלב ונחלי דמעות בזווית העין. אך אם יש נחמה באותן התאספויות, היא שהן נחוות לרגע כמו חיבוק גדול, שעצוב, אבל גם זכות, להיות חלק ממנו.
שוב ושוב התמלאו השבוע השבילים והדרכים המובילים לחלקות הקבר הטריות בבתי העלמין. גלים של מלווים שהגיעו לחלוק כבוד אחרון לנופלים ולנרצחים בקרבות בדרום, להלוויותיהם של החיילים הבודדים. אלפי בני אדם הגיעו ביום שני שעבר ללוות בדרכו האחרונה את נתנאל יאנג שנפל בקרבות בדרום. יאנג עלה לבדו מאנגליה כדי לשרת בצה"ל. מכל הכניסות להר הרצל זרם קהל גדול, שמורכב, כמו בקלישאה, מכל חלקי עם ישראל.
אנשים מציבורים שונים, מקבוצות אוכלוסייה שבשנה האחרונה עסקנו בסיקור המחלוקת והוויכוח ביניהן, המפגינים נגד הממשלה מול תומכיה, האברכים נגד דורשי גיוסם, יוצאי אתיופיה, דוברי רוסית, מזרחים ואשכנזים. הפעם כולם צעדו יחד. בשקט. פסעו בכבדות בשבילים שהובילו אל חלקת הקבר של נתנאל יאנג שנטמן לצד אל"מ רועי לוי, אל"מ יהונתן שטיינברג ורב"ט דביר לישה שנפלו גם הם באותה המערכה.
זכיתי להיות אחד מהמלווים. צעדנו שם יחד, כולם. שותקים. כולנו עמדנו דום מתוח בדממה עד שהגיע ארון הקבורה, כולנו ענינו יחד אמן על הקדיש, כולנו הזלנו דמעות מול דברי הפרידה של האב, כולנו התפעמנו מתיאור סיפור הגבורה.
וכשאזעקה פילחה את השקט מלא ההוד בהר הרצל, כולנו נשכבנו יחד על הרצפה. הבחורה עם המכנסיים, הגבר המבוגר עם הכיפה השחורה, הנער עם הגופייה, החייל – כבשנו את פנינו ברצפה, צמודים למי שעד לא מזמן נחשב בעינינו "אחר" או "יריב". כששוכבים על הרצפה בהר הרצל רואים בעיקר הרבה זוגות של סוליות נעליים, כולנו באותו מצב, מרפקי הידיים בולטים לצדדים בניסיון לכסות את הראש. חשופים מול כיפת השמיים ואזעקה מחרישת אוזניים, ככה מרגישים אנשים ביחד. בין זוגות הנעליים והידיים הפרושׂות איש לא דחק באחר, אף אחד לא ניסה למצוא מקום טוב יותר. הקרקע בהר הרצל, מלאה באנשים שוכבים זה לצד זה, הייתה כמו חיבוק ישראלי גדול ומאחד.
כששוכבים על הרצפה בהר הרצל רואים בעיקר הרבה זוגות של סוליות נעליים, כולנו באותו מצב, מרפקי הידיים בולטים לצדדים בניסיון לכסות את הראש. ככה מרגישים ביחד
יום אחר כך, בהר המנוחות בבירה, גם כן התאספו אלפים. "אתם גם ללוויה של החייל?", "לא, אנחנו לנרצח מהמסיבה". כך נשמעו השיחות בבית עלמין ביום שלישי שעבר בשער הכניסה, שם התקיימו בסמיכות הלוויותיהם של דוד נאמן וסמ"ר בנימין לב. בחלק מהלוויות ביקש הכרוז מהמשתתפים להזדרז לצאת מבית העלמין כדי לפנות את השטח ללוויה הבאה, וזו כנראה רק ההתחלה למה שנראה בימים הקרובים. בבתי העלמין ברחבי הארץ, ללא הבדל בין פריפריה ומרכז, ערים "חילוניות" או יישובים "דתיים" – הובאו למנוחות טובי בניה ובנותיה של הארץ הזאת.
צה"ל מקנה מעמד של חייל בודד למתגייסים שמשפחותיהם אינן נגישות להם, עניין של תנאי שירות וצורך אישי של החייל. בצבא יש אומנם חיילים בודדים, אך בישראל אין חלל בודד. משפחות שהגיעו לארץ ללוויה ושבעה על בנם נעטפו במנחמים. בבית העלמין בפתח־תקווה הובאו למנוחות בזה אחר זה החייל הבודד דוד מיטלמן וברונה ולאנו, סטודנטית עולה מברזיל שנרצחה בידי המחבלים. חבריהם ביקשו שהציבור יגיע, מחשש שלא יהיה מניין לקבורה. ועם ישראל לא הותיר אף חלל לבד. עשרות אלפים התייצבו.
לא רק בהלוויות, גם הכתובות שבהן המשפחות האבלות יושבות שבעה הופצו ברשתות. משפחות שהגיעו ארצה במיוחד בלי להכיר הרבה אנשים – הוצפו במאות מנחמים שבאו לחבק, לעודד או לנסות למצוא מילה לפרידה.
ומילה לסיום: במוצאי שמחת תורה עמדה לנגד עינינו משימת הסיקור הברורה. לספר את סיפורם של הנרצחים והנופלים, לתת לשמות ולמספרים גם צבע, חיים ומשמעות. אך כשהמספר הלך וגדל, וממדי האסון מתבררים משעה לשעה כעצומים, ייתכן שכבר לא נצליח לגעת בכל אחד. ועל כך, מראש, סליחה.
