הכי קשה זה בלילה.
כשאת נכנסת למיטה, מנסה לכבות את המוח ואת העיניים מכל מחזות היום, מרגעי הסטרס הגועש, המידע שהציף, הבכי שהחזקת בפנים, וגם זה שלא הצלחת להחזיק. כדי שתוכלי לתפקד, כדי להמשיך לשדר החוצה שהכול בסדר. אבל את לא נרדמת, אז את לוקחת את הטלפון, גוללת בפיד, ונכנסת שוב ללופ של מחזות היום שהיה.
הכי קשה זה בלילה.
כשנעצמות העיניים, א־לוהים יודע באיזו שעה, ואת חולמת חלומות זוועה שמתערבבים לך עם המציאות, עד שאת מתעוררת בבהלה, נאנחת וחושבת לעצמך, ״וואי, זה היה רק חלום!״ ואז את נזכרת.
הכי קשה זה בלילה.
כשאת שומעת פתאום איזה רעש קטן ומתלבטת אם לצאת מהחדר לבדוק מה זה או לקוות שזה ייעלם, שזה רק בראש החרדתי שלך. ואם לצאת לבדוק, האם כדאי לחפש מספריים להחזיק ביד? כי מספריים זה מה שיעזור לך.
הכי קשה זה בלילה.
כשהחושך בחוץ מסתיר בתוכו את כל הפחדים הכי גדולים שלך. הם מתגנבים לראשך ומתנחלים בו עד שמחשבה מטומטמת כמו ״שכחתי לקנות ביצים״, מחזירה אותך לקרקע.
הכי קשה זה בלילה.
כשאת כל כך רוצה לישון, להשיל מעלייך את כאבי הלב ולהרפות לכמה שעות מהמחשבות הדואבות על כל אלו שלא ישנים במיטותיהם הלילה, אבל מרגישה שאת חייבת להישאר ערה ומחכה שיגיע כבר הבוקר.
הכי קשה זה בבוקר.
כשאת סופסוף נרדמת כי העייפות ניצחה, ואז את צריכה לקום.
