הדבר הכי חשוב להגיד ולזעוק ולשנן עכשיו, זה שהימין צדק. ביחס לסכסוך. ביחס לפלשתינים. ביחס להסדרים המדיניים והביטחוניים. אולי ביחס לעוד כמה דברים.
אני אומר "הימין צדק" ולא "אנחנו צדקנו" כי אסור לדבר עכשיו על "אנחנו" ו"הם". עכשיו כולנו אנחנו. בפועל, השגיאות המרות היו של כולנו. הקונספציה הארורה הייתה בסופו של דבר שלנו, גם של אלו שמעולם לא התפתו לקסמיה, שזעקו נגדה בכל מקום אפשרי (אבל עובדתית, לא זעקו מספיק). בסוף יש לנו רק עם אחד, וממשלה אחת, וצבא אחד. אם זאת הקונספציה בממשלה, ובעם, ובצבא. אז זאת הקונספציה של כולנו לטוב או לרע, וגם כמו שראינו, לחיים או למוות. של כולנו, מכל המחנות והמגזרים.
לכן לא צריך לומר "אנחנו צדקנו", אבל חשוב מאוד מאוד לומר מה צודק. כי משהו בהחלט היה מוטעה. טעות הייתה כאן, ענקית, ויותר מאחת, ואם יש משהו שגוי, בהכרח יש גם משהו נכון. ומכיוון שחפצי חיים אנחנו, ועכשיו מבינים יותר שטעויות קונספטואליות עולות בדם, אנחנו חייבים לצרוב בתודעתנו מה היה לא נכון ומה התגלה לנו, מתוך האש והעשן, כנכון.
ומה שהתגלה זה שהימין הכי עמוק צדק:
האויב שלנו באמת נאצי. אין "סכסוך" כי "סכסוך" מרמז על משוואה בין שני צדדים בעלי אינטרסים סותרים על מישור משותף. לעולם התרבותי לא היה "סכסוך" עם הנאצים, רק מלחמת חורמה עד להשמדה מוחלטת של התופעה שנקראה גרמניה הנאצית. הפלישה של ערביי עזה ליישובי מערב הנגב הייתה פלישה של ממד אחר, קמאי ופראי, לתוך הממד הנורמלי והריאלי שלנו. לא רק הגורל היהודי שהתעקש להתגשם בצורת הפוגרומים ביהודי רוסיה במאה ה-19 (שנקראו, אבוי לאירוניה המרה, "סופות בנגב"), זאת הייתה פריצה של העת העתיקה אל העידן המודרני, תצוגה של ברבריות שהאמנו שפסה מהעולם כולו לפני מאות שנים וקיימת היום רק בסרטי אימה בנטפליקס. "זהו האויב שלך, בדיוק כמוך", שר פעם הקיבוצניק שלום חנוך. אז זהו, שלא.
יחד עם השיר של שלום צריך להיגנז ולהיעלם מהשיח עוד נדבך מרכזי ב"קונספציה" הנוראה: מושג הבסיס של השמאל הישראלי מזה 50 שנה, "הכיבוש". התפיסה לפיה ה"סכסוך" בינינו לערבים קשור לניצחון במלחמת ששת הימים התפוגגה בעשן המיתמר מבתי הקיבוצים בעוטף. בעזה לא היה כיבוש. יצאנו ממנה ב-94. ואחרי עשור נסוגנו מכל הרצועה וגירשנו 9000 יהודים מבתיהם, בצעד שלא נשמע כמוהו בתולדות ה"סכסוכים". והנה, במקום עם הכי פחות "כיבוש" קיבלנו את פיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה. לא, הכיבוש לא משחית. הכיבוש הוא טוב. וגם חיוני. וצריך להרחיב ולהעמיק ולבסס אותו, כי הוא מציל חיים. של יהודים וערבים כאחד.
ומכיון שהימין צדק ביחס ל"סכסוך" ול"כיבוש" מובן שהוא צדק גם ביחס ל"שלום". כעת, באיחור רב מדי, ברור לכולנו ש"שלום" כמו שניסו למכור לנו, שלום אירופאי כזה, מודרני ונורמלי, עם שיתופי פעולה אקדמיים ועם תיירות וחופש תנועה והשקעות בהייטק – לא יהיה לנו עם הערבים. ה"שלום" שריאלי לשאוף אליו בטווח הזמן של הדורות הקרובים יתבסס על ישראל חמושה, אגרסיבית ומאיימת, ושכנים שלא מתארגנים לרצוח בנו מסיבה אחת: הם מפחדים מהמחיר שישלמו. דומני שבעידן אחר ורחוק, עד לפני שבועיים, זה נקרא "מורתעים".
מזה נובע שאין ברירה אלא להיפרד מעוד קונספט שגוי ומסוכן: "הצבא המוסרי בעולם". לא הרצון שלנו להיות מוסריים הוא זה שהשתנה, חס וחלילה, רק ההבנה מהו המוסרי השתנתה לבלי הכר. תושבי רצועת עזה שהגיעו בילדיהם ובזקניהם, ברגל ועל חמורים, כדי לבזוז, לאנוס, לשרוף ולכרות ראשי תינוקות גילמו במעשיהם את הקוטב המוסרי השלילי המוחלט, מעבר לכל מחלוקת מדינית כלכלית או דתית בין בני אדם. מאז שהיטלר ירה לעצמו בראש לא היה ברור כל כך מהו המעשה המוסרי האולטימטיבי: להילחם ברוע הטהור הזה עד כלות. לא הזהירות המופלגת מפגיעה ב"בלתי מעורבים" (איזה ביטוי אומלל אלוהים אדירים) תגדיר מעתה את המוסריות של צבאנו, אלא מידת ההצלחה בחיסול הנאציזם הפלשתיני. מישהו יכול לדמיין את הגנרל מונטגומרי ב-1943 מעכב יעף הפצצה על עיר גרמנית כי טרם התקבלה החלטה של היועץ המשפטי? ביחס לנאצים, השאלה המוסרית היחידה היא האם הרגת אותם, לא איך בדיוק עשית זאת. אלה מקצת מהרעיונות והתפיסות שהובילו ל"קונספציה" שהרדימה אותנו ועיוורה אותנו וגרמה לקציני הביטחון שלנו לאשר פסטיבל מוסיקה של 3000 צעירים מרחק 2 קילומטר מחטיבת חי"ר נאצית חמושה. נשנן ונחזור עליהם בכל הזדמנות כדי לא לחזור על הטעויות האלה. לעולם לא עוד.
