אהדת העולם המערבי לישראל בעקבות טבח שמחת תורה הייתה מחממת לב. למעט קבוצות אנטישמיות או כאלו שהפרוגרסיביות העבירה אותם לגמרי על דעתם, אף אדם מוסרי לא יכול לעמוד מנגד מול תמונות הטבח, החטיפה וההתעללות, וממילא גם הלגיטימציה שניתנה לישראל להשיב מנה אחת אפיים הייתה חסרת תקדים.
אולם, בעולם שתודעתו מתבססת על תמונות, דוחקות תמונות חדשות את הישנות. תמונות הגופות מבית החולים בעזה שכביכול הופצץ בידי ישראל היטו באחת את דעת הקהל לעוינות או לפחות להסתייגות ממהלכי צה"ל. אמנם, במקרה ספציפי זה מצליח צה"ל (באיחור רב) להוכיח כי הפגיעה בבית החולים הייתה מעשי ידי הטרוריסטים עצמם, כך שהנזק התודעתי אולי יהיה מצומצם יותר, אולם בעיית התודעה הנקבעת על פי תמונות עומדת בעינה. בשל השימוש המסיבי של חמאס באזרחים כמגן אנושי ובשל הכורח של צה"ל לפגוע גם באוכלוסייה אזרחית כדי להכריע את המערכה, סביר להניח שתמונות דומות יופיעו במסכים ויפגעו בהתייחסות החיובית יחסית של העולם כלפי ישראל כבר בימים הקרובים.
את צורת ההתמודדות הרצויה עם אתגרי התקשורת אני מותיר למומחים בתחום, אולם חשוב לשים לב לבעיית העומק. בעולם המבוסס על מסרים באורך של סרטון טיק טוק, ההתייחסות לאירוע או לסוגיה כלשהיא נקבע לא על פי ההקשר הרחב, אלא על פי מידת הזעזוע מתמונה כזו או אחרת ומהשאלה מהו הסרטון האחרון המופץ ברשתות.
הסתכלות מעמיקה יותר מחייבת את ההקשר הרחב. חובת הכחדת החמאס ומסייעיו מעל פני האדמה אינה קשורה ולא אמורה להיות מושפעת מפגיעה אגבית כזו או אחרת באוכלוסייה אזרחית. הבנה רחבה של המציאות דורשת למידה ושינון של תולדות הסכסוך בן מאה השנים. המציאות ולפיה מזה מאה שנים מבקשים היהודים לשוב למולדתם כחלק מהתהליך ההיסטורי הצודק ביותר בהיסטוריה, מגישים יד שלום לשכניהם הערבים ונענים שוב ושוב ושוב בסכין מונפת ובמעשי זוועה, צריכה ללוות אותנו ואת תודעתנו לאורך כל ימי המאבק, והיא זו שתמנע מאיתנו לפגוע בנחישות הנדרשת להשמדת הרשע, בשל אירוע נקודתי כזה או אחר.
את העולם יהיה קשה לשכנע בצורך בהבנת הסיפור הגדול מעבר לתמונות הנקודתיות. אשפי ההסברה הישראלים שהעדיפו לאורך שנות דור להימנע מלדבר על זכותנו על הארץ ועל אמיתות היסוד הפשוטות וההיסטוריות, ימשיכו לנהל ככל הנראה לנהל קרב מאסף בנוסח "מי הכי מסכן וראוי לאהדה" ובלית ברירה נאחל להם בהצלחה. בתוך הבית פנימה, בחברה הישראלית שתלקק את פצעיה ותבנה מחדש את עצמה בתום המלחמה, חובה עלינו לעשות כל מאמץ לחזור לסיפור הגדול ולא לתמונות המקוטעות.
מערכת החינוך, שבשנים האחרונות הזניחה את לימודי המורשת וההיסטוריה לטובת רכישת מיומנויות ו"חוויות למידה", מחויבת לשוב ולהעביר את המסרים הישנים והטובים: שורשינו בארץ, צדקת הדרך, ההיסטוריה של הסכסוך, ובעיקר הנחישות הציונית ושותפות הגורל היהודית ומי שבחרו לכרוך עימם את גורלם. "תרבות הנרטיבים" שכבשה את התרבות והאקדמיה וחלחלה אל תוך תוכניות הלימודים ומסגרות ההעשרה למיניהן צריכה להעלם לבלי שוב. תומכיה הנאורים מוזמנים לחלוק את מסקנותיהם על "שני הצדדים של הסכסוך" ו-"המציאות המורכבת" עם ניצולי בארי וכפר עזה ולשקול עימם כיצד להציג בפני התלמידים בצורה מאוזנת את גרסת החמאס למאורעות. תאגיד השידור הממלכתי מוזמן להפסיק ולממן כל העת את הסרטים העוסקים ב"הבנת האחר" ולשוב לימים בהם היה ברור כי כל העם צבא וכל הארץ חזית. תלמידי ישראל, וגם למבוגרים לא יזיק, צריכים לשנן שוב ושוב את סיפוריהם של טרומפלדור ושל גוש עציון, לקרוא את ספר יהושע מבלי להתנצל ולהכיר את הארץ דרך הרגליים ולא רק דרך מלונותיה.
הסיפור הגדול שאנו נדרשים לשוב אליו, הוא זה שגם יתן לנו את הכח, להתאחד, להתאושש לקום מחדש ולצעוד מחדש במשעול הגדול של שיבת ציון. בידינו הדבר.
