במשך שנים, בכל יום עצמאות, ניקרה בי תחושה שלא משנה כמה אני חוגג, שמח, משפריץ קצף, אני לא מבין באמת את המשמעות של לחגוג יום עצמאות.
תמיד קינאתי באנשים מבוגרים ממני, כאלה שחוו פה מלחמות אמיתיות. הם תמיד נראו לי שמחים יותר. אנשים שהיו פה בתקופת ההמתנה המפחידה שלפני ששת הימים, בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור. אנשים שחוו את הגוש הזה שביקר אצלנו בגרון ביום שבת, 7 באוקטובר, וגרם לנו אולי בפעם הראשונה בדור הנוכחי להבין באמת שאנחנו אשכרה במלחמה על הבית.
מה היה הכי קשה בתמונות שיצאו השבוע ממוקדי התופת בקיבוצי עוטף ישראל (הם ביקשו)? לא הזוועות. לא הילדים השרופים, לא הדם על בובת התינוק, לא אנשים יפים עם אור בעיניים שאנשים חשוכים כיבו. הכי קשה היה לראות רגעים מהחיים שלי, שם.
הפשע היומיומי
כוס נס קפה קר על שולחן מטבח שמישהו לא שתה עד הסוף וכבר לא ישתה לעולם. גרב ורוד עם חדי קרן קטנים שממש דומה לגרב של גפן, זרוק ליד קיר מחורר מכדורים. צעיף של ליברפול תלוי על דלת ארון בחדר שרוסק על ידי רימון. אופניים של ילד שעמדו יותר מדי זמן בחוץ עם קצת חלודה בפינות של הכידון, ממש כמו האופניים של פלג – מוטלות על דשא ליד גופה של מחבל חמאס. ונעל כדורגל כחולה כמו של פלג, ומוצץ כמו שהיה לגפן. הכול דומה מדי, מוכר מדי, אגבי מדי. סתם בוקר, סתם קפה, סתם אופניים, סתם טבח.
אני פחות מתעסק באיך תיגמר המלחמה. אני לא יודע, אבל אין לנו ברירה אלא לנצח. מה שאני יודע הוא שהפשע הנורא שנעשה כאן נמצא איתי בכל רגע. בפעולות יומיומיות, ברגעים רגילים לכאורה. אני נוסע לאט יותר, סתם כדי לראות אם אין משהו מסוכן הרחק בדרך. אני פותח את מחסום השער של החניון בבית עשרים שניות לפני שאני מגיע כדי לא לעצור לידו. אני מסתכל בעינית של הדלת סתם ככה, לפעמים, בלי שמישהו דפק, רק כדי לראות מה קורה בחוץ.
אני חושד בכולם. אני מבקש משליחים להשאיר דברים מחוץ לדלת. וכשמסתננים לחיים פתאום רגעים של "כרגיל", כמו איזה צחוק פרוע, או שפתאום בלילה אני מרשה לעצמי לנטוש את החדשות ולעבור לאיזה פרק בנטפליקס, אני מרגיש קצת אשם ומנותק
אני חושד בכולם. בסתם מישהו שהולך במדרכה עם תיק, גם אם זה תיק של לפטופ. אני מבקש משליחים להשאיר דברים מחוץ לדלת, לא פותח, מחכה שהם ילכו ואז אוסף. אני רואה בטלוויזיה חדשות, המון חדשות, גם אם אני כבר יודע מה החדשות מהטלפון. אני מדבר עם אנשים שלא דיברתי איתם הרבה זמן, סתם מתקשר לשאול מה קורה, מה המצב, איך הולך. אני קונה מלא אוכל במכולת של רפי, סתם, גם כשלא צריך, גם כשיש.
אני מתרחק לנתיב רחוק כשרכב עוצר בצד הדרך. אני מנסה להסביר לעצמי כל רעש חריג שנשמע בחלל הבית. אני לא כרגיל. שום דבר לא כרגיל. וכשמסתננים לחיים פתאום רגעים של "כרגיל", כמו איזה צחוק פרוע, או שפתאום בלילה אני מרשה לעצמי לנטוש את החדשות ולעבור לאיזה פרק בנטפליקס, אני מרגיש קצת אשם ומנותק.
משיב הרוח
שום מילה שהייתה מוכרת לנו מהסבבים הקודמים שניהלנו מול הנאצים של חמאס לא רלוונטית עכשיו, אבל הכי מנותק בעיניי הביטוי "תמונת ניצחון". כי מצד אחד זו שאיפה טבעית, מצד שני איזו תמונת ניצחון תנצח תמונה של מוצץ עם דם זרוק על דשא. תמונת ניצחון היא לא הסוף של המלחמה הזאת. אנחנו חייבים להפסיק להסתפק בתמונה, ולייחל לתודעת ניצחון. כי כשמנצחים באמת – יודעים. לא צריך תמונה.
והניצחון האמיתי יהיה כשכל אזרח ישראלי יוכל בעוד חצי שנה, שנתיים, ארבע, להיפטר מכל ההרגלים האלה שאימצנו לעצמנו מאז 7 באוקטובר.
וכשאני רוצה להתחזק, אני פותח את הוואטסאפ ומחפש מספרים שאני לא מכיר. רבים מהם הם חיילים שהשיגו את המספר שלי מפייסבוק ושולחים לי "זמרי תנו בראש. אנחנו חזקים, תהיו גם אתם". כמות ה"תהיו חזקים" שקיבלתי מהחזית השבוע היא מטורפת, כאילו חשוב לכל חייל להגיד לעורף אחרי הטראומה – "תירגעו, עכשיו אנחנו כאן, יהיה בסדר".
נדמה לי שקצת מיהרנו לתת שם למלחמה הזאת. "חרבות ברזל" זה נחמד, אבל זה שם של פרק במשחקי הכס, שלא נושא את המשמעות של המאבק הזה. לעם ישראל יש לוחמים שהם הכי טובים בעולם, אבל הם לא נלחמים עם חרבות, הם נלחמים עם רוח. עם תחושת צדק בסיסית והבנה שאין להם פריווילגיה למלחמות ברירה.
"צדק תרדוף" הוא שם ראוי יותר בעיני, או אולי אפילו "משיב הרוח", כמו שהציעו לי אנשים בוואטסאפ. אנחנו לא מפחידים את האויבים שלנו בחרבות, אנחנו מפחידים אותם עם האמת. עם המשמעות הנצחית של הקיום שלנו כאן.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
