הכיסא נראה כל כך גדול עבורה. היא מכווצת ועטופה בתוכו, שני ילדיה לצידה, הנשימות שלה עולות ויורדות בכבדות. יש סביבה המון אנשים, והיא מתבוננת בכל אחד שמדבר אליה. מתחילה סיפור, ממשיכה קטע שיחה, נעצרת. מחייכת ועיניה דומעות.
אני עוד לא ניגשת אליה. מנסה קודם לספוג את האווירה שסביבה, לחפש מפלט לעצב, כשיפרוץ מתוכה בפתאומיות. בינתיים אני מתיישבת על כיסא מפלסטיק בין כל האחרים סביבי שעיניהם מכוונות אליה. מנסה לשמוע את קטעי השיחה היוצאים ממנה בלחש, שהיא מדי פעם מתאמצת להגביר לקול חזק יותר. היא מודעת לסביבתה, לא לגמרי מבינה.
זמן מה עובר, ואני ניגשת אליה. עוד לפני שאני מספיקה להגיע, עיניה פוגשות את עיניי והיא מכירה. אני מתקרבת, לא מעזה לנתק את קשר העין שהיא כבלה אותי בו, מנסה בכל מאודי כבר ברגע הזה לומר את מה שאי אפשר לומר. לחבק מבלי לגעת.
אני מתיישבת לידה והיא מושיטה לי יד, הסנטר שלה מתחיל לרעוד והיא עוד מחייכת, לא מרפה מידי. עובר זמן עד שמילה יוצאת מפיה. "אחות" היא אומרת, ודמעה זולגת לי על הלחי.
היא ממשיכה לספר, בדיוק מהיכן שעצרה, ידה בידי ומדי פעם נאנחת ומסתכלת עליי, כאילו לוודא שהחושך שלה לא יפיל אותה לתהום. בסיום דבריה אני רוצה ללכת, מביטה בה, מבטיחה לה, אני עוד אהיה שם איתה. תמיד.
בלבד שלה, שלנו.
לתמיד
ידעתי שהפעם זה יהיה קשה יותר מאשר בפעמים האחרות. הקרבה, הדמיון, מספר הילדים. ידעתי, כשאראה אותה אפגוש בה אותי. היא אני, לפני שש שנים.
אני נשארת עוד רגע ליד שולחן הכיבוד, מיישרת קמט בחולצה, מוודאת שהעגילים שלי במקומם, לא ממהרת להיראות בקרבתה, עוד דקה לנשום ולזכור, אני פה בשבילה.
אני מופתעת לראותה לבדה, ברגע אישי היא והתינוק שלה, החמישי. אני לא מספיקה לחמוק ולתת לה את הפרטיות הנדרשת, והיא מרימה את עיניה ורואה אותי. היא נאנחת בכבדות ואני מתקרבת. יורדת אליה לגובה הכיסא כדי לחבק אותה.
הקטנצ'יק מרים עיניו ממנה, מסתכל עליי בחיוך ואני מנסה לחייך בחזרה. "את יודעת איך זה" היא אומרת לי בלחש ואני מהנהנת. היא שואלת אותי איך, ואני לא עונה. היא מנסה להבין למה, ואני רק מהנהנת. היא שואלת כמה זמן, ואני רק לוחשת לה בשקט "לתמיד".
אבא שלה מגיש לה צלחת אוכל ומעיף בי מבט נוזף. "היא אלמנה כמוני" היא אומרת לו והוא מתיישב לידה, עיניו לא משות מעיניי. "את יפה" הוא אומר בפליאה ואני מחייכת, "את נראית שמחה, איך?" הוא ממשיך לתמוה. "אני באה משם", אני עונה לו, "מתוך החושך האינסופי אליו נזרקתם.
באתי לעזור לה להתחיל לראות בתוכו. אני פה כבר כמעט שש שנים, וככה זה נראה היום".
הקלה
"האמת שהיא בסדר עכשיו", אמרה לי חברה שלה רגע לפני שנפגשנו.
עד אתמול היא עוד חשבה שבעלה נחטף, לא עצמה עין בחיפוש אחר כל אות קטן אחריו, בדרבון של כולם לפעול ולהתפלל, תוך שהיא עצמה לא מוכנה למוש מביתה שנמצא באזור סכנה.
"היא הייתה בטירוף. לא זיהינו אותה מרוב שהתנהגה באופן שונה. גם כשכבר הצליחה להירדם, הייתה צועקת מתוך שינה ומתעוררת ערנית ודרוכה". סביבנו מתרוצצים עם בימבה וכדורסל שלושה ילדים קטנים, הילדים שלה.
"גם הם כבר בסדר, מבינים שאבא לא יחזור, לפחות יש לנו מה לומר". אני מסיטה מבט, קשה לי לראות ילדים יתומים בשלב המוקדם הזה, בו הם עוד לא יודעים לאן נקלעו חייהם. קשה להביט בתמימות בתוך ים האכזריות.
הם לא מבינים.
הנחתי יד על כתפה של חברתה וניגשתי לאלמנה. היא קמה לכבודי, דבר שאני משתדלת שלא יקרה. אני ארד אליך, כמעט אמרתי. אבל היא כבר קמה, ובמהירות התרסקה עליי. חיבקה ממושכות, ממושכות.
כששחררה, הביטה בי ומתוך עיניה נצץ זיק של חיוך, "עכשיו הכול בסדר" היא אמרה, "וזו הקלה גדולה". אני מביטה בה, מנסה לדחוק פנימה את חוסר ההבנה המתפרצת מתוכי, היש גרוע מהמוות? אני תוהה ביני וביני. בעוד שאני מבכה על המציאות אליה היא נכנסת, הרי שהיא מברכת על זו ממנה יצאה.
החיבוק
החיבוק הזה.
אני אף פעם לא יודעת מתי לשחרר אותו, תמיד מרגישה לא בנוח להיות זו שמאמצת ולא בנוח להיות זו שמשחררת.
החיבוק הזה, אף פעם אני לא מצליחה להיערך אליו, לתכנן אותו. הוא מפתיע אותי בכאב שהוא משדר, מפתיע בעוצמתו. החיבוק הזה. כל רגע ממנו מרוקן לי את הלב. שותה לי כל טיפת אנרגיה קיימת. ויחד עם זאת ממש, ממלא כל פינה בגופי ומטעין אותי במיליון כוחות שלא ידעתי שיכולים להיות קיימים.
החיבוק, שלא תמיד מקבל את פניי בביתה של אחות חדשה. שלפעמים ניתן במבט בלבד, במחווה. חיבוק שאומר שיחה שלמה. שיחה על מה שהיה ועל מה שעכשיו, על פחדים קיומיים תהומיים אמתיים. שיחה על הנפש, על הלב, על מה שאי אפשר לומר. שיחה על המוות. הצלול, הנקי, הנוכח, ועל זה היבש והקר המנצח.
שיחה של רעוֹת שלא ממש מכירות, אבל יודעות הכול זו על זו.
על "מותר לך", על "אני יודעת", על "זה באמת ממש נורא". על "זה לא בסדר, וזה ממש בסדר",
וכל זה בחיבוק אחד, תמיד מפתיע, תמיד ארוך מהמצופה. כזה שרק לקראת סופו הדמעות נאותות להצטרף ומסרבות בסופו של דבר לעזוב.
החיבוק הזה המספר בלי מילים, על חושך אחד, סמיך ואיטי וכבד ואינסופי, בו אפשר לראות רק באמצעות חיבוק.
לא לבד
אני לא יודעת למה אני ממשיכה.
אני לא מסוגלת להפסיק ולו רק להאט מעט, לצבור כוחות ושוב להביט אל הדף המשובץ בצפיפות ולבחור מתוכו לאן הפעם ועם מי. ואני בוחרת, ומתלבטת האם נותר לי היום מקום בלב לעוד אחת או שעדיף לשמור את הכוחות למחר. ומחליטה להגיע למרות הכול.
ובדרך המחשבות עולות. אולי לא אדע לומר לה דבר, אולי אטעה ואומר דברים שלא יועילו, אולי אפילו יכבידו. אולי אשבר, ואולי היא תהדוף ולא תרצה בקרבתי.
ואני נזכרת בי שם, על הכיסא הקטן בקור של טבת, עם שמיכה עבה על ברכיי. נזכרת בהמון הרב שהיה שם איתי ובבדידות שהעיקה עליי כאילו אני לבד.
ואת אלו שנכנסו אליי, אלו כמוני שלא הכרתי, אלו שרק מלראות אותם מצאתי את כוחי להרים את הראש ולצעוד בעלטה.
ואני מגיעה אל פתח ביתה, עוצמת עיניים, נושמת עמוק ומחזיקה בידה של אחות נוספת שהגיעה איתי. עוטפת את עצמי בַלבד הזה שהרגשתי רגע לפני שהן הופיעו אצלי, ונכנסת.
המולה רבה בבית ואני מבינה שהפעם אולי הגעתי לחינם, אולי לא אצליח אפילו לפגוש את מבטה.
אני נאנחת, מעט בהקלה, מודה ביני לביני, זה קשה, זה כל כך הרבה.
ביציאה משם, אחרי מספר ניסיונות לא מוצלחים אני מתיישבת על שפת המדרכה שבחוץ.
לצדי אחותי ועוד אחיות רבות, יד ביד איתי במשימה הזו.
אני לא לבד, אף פעם לא הייתי לבד בלבד הזה. ורק ככה אני מכירה את הדרך.
רק ביחד.
לבד, ביחד.
