בתוך עיי החורבות של אחד מבתי בארי, בין שברי הבטון ושרידי הריהוט, הייתה זרועה גם תכולת ארון הספרים של בעליו: "שלגיה ושבעת הגמדים", אלבום צילום משפחתי מ"הולנד, אפריל 2016", "עיר היונה" של אלתרמן וספר האגדה המנוקד של ביאליק ורבניצקי, מפויח, מאובק, שרוע לרווחה על גבי כריכתו, כאילו בעלי הבית הותקפו כשעיינו בו.
בתוקף הנסיבות סביר להניח שהספר נפתח עם קריסת הקירות סביבו. גלי ההדף עלעלו את דפיו. כשהתכופפתי לסגור אותו, לפי הנוהג היהודי בספרי קודש נטושים, גיליתי שהוא פתוח בצומת הפרקים "תליית המן" ו"בית שני בבניינו ובעבודתו". אמן, כן יהי רצון. את המן צריך לתלות ואת בארי מוכרחים לבנות שנית, מוקדם ככל האפשר. לכבוד המתים, למען החיים.
כבר ביום שני, שבוע וחצי בקושי אחרי הפלישה, היו סימנים מעודדים. חצבים לבלבו בשדות כמדי סתיו, סוללת ממטרות התיזה מים באחד השדות הסמוכים, ובית הדפוס הוותיק של בארי שב לפעול. משאיות מנוף ומשאיות גרר המשיכו בפינוי נמרץ של כלי הרכב העזובים באזור מסיבת הדמים. עוד מעט רק משטחי הפיח יסגירו את גבולות שדה הקטל, עד גשמי החורף.
מדינות אחרות היו נזקקות לפרק זמן ארוך פי כמה כדי להתגייס למשימה דומה או כדי להזעיק מבתיהם מאות אלפי לוחמי מילואים, שוחרי ניצחון. כושר ההתעשתות הישראלי גבוה פלאים מכפי שהוא מצטייר בפי כתבים ומגישים שקיטוריהם אומנותם. בזכותו הצלחנו להדוף את האויב בתוך יומיים, למרות תנאי הפתיחה האיומים.
ראשוני המתעשתים היו לוחמי צה"ל ששרדו מהמתקפה הפתאומית, הרבש"צים, כיתות הכוננות, מאבטחי המסיבה, שוטרי משטרת ישראל ושלל גיבורים אחרים אשר חשו לזירת האסון מכל רחבי הארץ, חוצבים את דרכם אליה בערפל קרב. מחלקת המרגמות של גדוד 51 בגולני ירתה שש־מאות פגזים אל יעדים עוינים בתוך שטח ישראל. טנקיסטים מותקפים השיבו מלחמה שערה בחירוף נפש. בלעדיהם האסון היה כבד עשרת מונים, על סף תבוסה. "הופתענו אך לא הוכרענו", סיכם מפקד הגדוד.
כבר למחרת נחלצו לעזרה ארגוני המתנדבים שאת פועלם המופלא אפשר לראות בציר אופקים־בארי. בדרך נס קמה גם ממשלת אחדות. עד להודעה חדשה היא הממשלה היחידה בישראל, לא ממשלת הפרשנים, זו שאמורה להחליט אלו פקודות לתת ללוחמי החי"ר העייפים שנמנמו על הדשא בכניסה לבארי ולטנקיסטים שליד השער. אחד ממפקדיהם אמר: "יש לנו העם הכי טוב, הצבא הכי טוב והממשלה הכי טובה לעת הזאת, ועם הדבר המצוין הזה הולכים לנצח". זו לא הייתה אירוניה פוליטית, זו הייתה הכרה בריאה בעיקרון של אי החלפת סוסים באמצע המרוץ. גם ועדות החקירה יכולות לחכות.
המראות הקשים בבארי הזכירו לי את השכונה השרופה בנווה־צוף המותקפת 2016, אבל אין טעם להכביר כאן תיאורים נוספים. עם ישראל כבר ראה ושמע רבות לעת הזאת. אסור לו להתמסר עכשיו לאלה שמתעקשים להזריק את האסון לוורידיו. יש להם אינטרסים זרים, פוליטיים, תת־הכרתיים במקרה הטוב. אסור גם להאמין למי שבא עכשיו בטענות רק לממשלה, למדינה, לא לעצמו או לפחות למחנה שלו. כולנו אשמים. על המינון המדויק של האשמה אפשר יהיה להתווכח מרה אחרי המלחמה, לאלץ את בכירי האשמים ללכת הביתה ולהניח לנו להשתקם.
בדור האחרון היינו שכלתניים מדי, נטולי חשדנות בריאה. צבא ההגנה לישראל, כמו מנהיגי ישראל ורובו המכריע של עם ישראל, לא שיער תרחיש כזה קטלני
ראשונים להודות כבר עכשיו בתקלת ההפתעה הם ראשי מערכת הביטחון, וגם זה נדבך חשוב בהתעשתות. הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש השב"כ. בביקור בבארי עם עמיתיי למערכת שמענו מג"דים ומעלה מודים בענווה ובפה מלא כי הופתעו כליל. הם לא שיערו מראש את סדרי הגודל של צבא חמאס, את ההתמקצעות היסודית שלו מתחת לאפנו ואת האתגר המבצעי שהציב לעצמו. הנחת היסוד הצה"לית אמרה שנשקף ממנו איום לכוחותינו, הרבה פחות לאזרחים. נלקחו בחשבון תסריטי חטיפת לוחמים, לא של נשים וילדים.
רק כשעתיים וחצי אחרי הבקעת הגדרות הבינו בצה"ל שהבסיסים המותקפים בגזרת העוטף אינם המטרה העיקרית של האויב, אלא תחנה. הוא הסתער על מתקנים צבאיים כדי לנטרל או לרתק אותם בדרכו לטבח נרחב באוכלוסייה האזרחית באזור. אפילו בשדרות הוא דהר תחילה לתחנת המשטרה. תושב העיר, עמיר פרץ, סיפר לי בבית משפחת לקס האבלה בלוד על נפילת הבן נוה ז"ל, שהמחבלים הניחו לזוג פעוטות שנקלע בדרכם והסתפקו ברצח ההורים, כי כנראה לא היה להם זמן לזוטות. בלי ספק התכוונו לרצוח בעיר תושבים רבים ככל האפשר, אחרי חיסול השוטרים.
בחיל האוויר היו פקודות שגרה לקראת מצב של פריצת הגדרות, אבל בשמחת תורה הוא נזקק לזמן רב כדי לעכל את ההיקף הסיטוני של האירוע ואת תכליתו. רק אחרי שוך הקרב פוצחה תעלומת סילוקם של הגלגלים הרזרביים מכלי הרכב בסביבה. המחבלים השתמשו בצמיגים כדי להצית בתים על יושביהם. גם לכך הם נערכו מראש. ליד גופותיהם נמצאו מים, תמרים ושטיח תפילה. מבחינתם זו לא הייתה משימת התאבדות, אלא הקרבה. הם האמינו שיוכלו לצאת חיים מהמלחמה, ושאנחנו נמות. כנראה קיוו שחיזבאללה יצטרף אליהם מהר, אחרי נפילת העוטף בידיהם.
צה"ל נערך לכל תרחיש, נאמר לנו במשך שנים. עכשיו ברור שלא נערך, ודאי לא מודיעינית, אך אסור לבוא אליו כרגע בטענות. ודאי לא נכון לתלות באמ"ן ובשב"כ את כל האשם. שורשיו נעוצים בתופעה שנוסחה פעם היטב על ידי משוררת חכמה: גדול דמיונם של הרוצחים מדמיונם של הקורבנות. בדור האחרון היינו שכלתניים מדי, נטולי חשדנות בריאה. חושינו בגדו בנו. צבא הגנה לישראל, כמו מנהיגי ישראל ורובו המכריע של עם ישראל, לא העלה בדמיונו תרחיש כה קטלני, מפני שהנפש היהודית אינה חורשת מזימות אפלות דומות אפילו נגד מבקשי נפשה משכבר הימים. עד לפני שבועיים היא חשבה עליהם במונחים שהיא חושבת על עצמה: שאיפה לשלום ולמצוינות אזרחית, דאגות פרנסה, בילויים, ריקודים, דף יומי. לכן היא נפלה עמוקות בפח שלהם. נפלה ותקום. נפלה ותנקום.
בסוף הפרק על המן בספר האגדה, בדף שהיה פתוח בבית החרב בבארי, מתוארים רגעי חייו האחרונים של הצורר האגגי. "ירֵא אני פן תעשה לי כמו שחשבתי לעשות לך", הוא מפציר במרדכי היהודי לחוס עליו, אבל בקשתו נדחית. "ולא הטה מרדכי אוזנו לו", כתוב שם.
פינוי פיצוי
השר החדש־ישן גדעון סער היה מן הראשונים שהציג יעד בהיר יחסית למלחמה בעזה, לא דיבורים כלליים. הוא המליץ לא רק להשמיד את חמאס, אלא לגבות מהפלסטינים מחיר טריטוריאלי: רצועת ביטחון ברוחב שני קילומטרים לפחות לאורך כל גבול הרצועה. מי שייכנס אליה יירה מיד על ידי כוחותינו.
לשר לשעבר אביגדור ליברמן, שמשום מה נותר מחוץ למיזם ממשלת האחדות, יש הצעה מרחיקת לכת עוד יותר. בהודעה שפרסם ביום שלישי נאמר ש"מדינת ישראל צריכה להבהיר לקהילה הבינלאומית שהפתרון ההומניטרי היחיד, בהנחה ונדרש, הוא מחוץ לגבולות עזה. אפשר להקים עיר מקלט בסיני ולספק לעזתים סיוע".
אפשר גם וגם: מתיחת רצועת ביטחון עבה בשולי רצועת עזה, והקמת עיר מקלט בסיני להמוני פליטי המלחמה. מדינת ישראל פינתה את גוש קטיף כדי להקטין את "החיכוך" בין שני העמים, עכשיו תורם של הפלסטינים. פינוי פיצוי, קראו לזה אצלנו. בדיוק. הקהילה הבינלאומית תתבקש לסייע ואולי גם אנחנו נשתתף קצת. זה יהיה זול יותר ממחיר המלחמות, וזה הכרחי. צריבת תודעת החטא ועונשו בשכנינו הרעים היא עניין קיומי, ולכן גם מוסרי מאין כמותו. חיזבאללה, איראן, הפלסטינים ביו"ש וגם ערביי ישראל חייבים ללמוד שהתוקפנות נגדנו לא רק שלא משתלמת, היא עולה ביוקר.
מלחמת הזיכרון
אם אורח מהחלל ינחת כאן בעקבות הנשיא ביידן ויפתח טלוויזיה או יקרא עיתונים, הוא ישתכנע שבמשך שנים התנהל בארץ ויכוח נוקב על המדיניות הנדרשת מול עזה: רוב העיתונאים תבעו תמיד למגר את חמאס, ממשלות נתניהו התנגדו בתוקף; השמאל היה בעד אגרוף מחץ, הימין בעד הפסקות אש. אפילו עסקת שליט הבלתי נשכחת מתוארת בדיעבד כמהלך ממשלתי חד־צדדי, לא תוצאה של מבצע תעמולה חוץ־פרלמנטרי נמרץ למען "הילד של כולנו", שצריך להחזיר הביתה בכל מחיר. רוב המומחים באולפנים שוכחים פתאום שעם חסידיה המובהקים של הסיסמה "שקט ייענה בשקט" נמנו שרי הביטחון אהוד ברק, בוגי יעלון ובני גנץ, לא רק בנימין נתניהו.
זה מגוחך באופן קיצוני. על אוסלו וההתנתקות התנהל פה ויכוח פנימי מר עם קווי הפרדה ברורים בין המחנות, אך על אופן הטיפול בחמאס – ממש לא. רוב הזמן היה קונצנזוס שנבצר מאיתנו לטפל בארגון הטרור השולט ברצועה, כל עוד אנחנו לא רוצים לשלוט שוב על המוני תושביה. בימין לא התלהבו מהרעיון למסור אותה אחר כך לרש"פ, בשמאל האמינו שאפשר לחיות מהפסקת אש להפסקת אש. אילו נגררה ממשלת ימין כלשהי למבצע כיבושים נרחב ברצועה, או חלילה יוזמת אותו, היא הייתה נכתשת בתקשורת עד דק, כמו ממשלת בגין שבועות אחדים אחרי הפלישה ללבנון.
רוב הציבור היה אף הוא נגד. רק תושבי שדרות ומקצת מראשי המתיישבים בסביבה תמכו במבצע שכזה. לפי סקר של מכון פאנל פוליטיקס בחודש מאי האחרון, 16 אחוזים בלבד מאזרחי ישראל תמכו במבצע צבאי נרחב ברצועה. אומנם 30 אחוז היו בעד סיכולים ממוקדים כשיטת עבודה צבאית, אבל סיכולים כאלה היו גוררים ירי של אלפי רקטות, והשמאל היה טוען שנתניהו מחרחר מלחמה כדי לשפר את מצבו בסקרים או במשפט. הרי עד לפני שבועיים הימין עדיין הוקנט ללא הרף: אם ההתנתקות הייתה כל־כך רעה, למה אתם לא חוזרים לעזה?
כמובן, המקניטים לא ניסו לשדל את הממשלה לחזור לעזה, אלא לגבות מהימין הודאה בצדקת הטענה ההיסטורית של השמאל שאין לנו מה לעשות שם. עכשיו הם מנסים לשפץ את ההיסטוריה. גם את ההווה. דובר צה"ל כבר הכחיש באופן צלול את הדיווח כאילו ערב המלחמה הועברו יחידות קרביות מגזרת עזה לתעסוקה מבצעית ביו"ש, אבל שונאי ההתנחלויות הוותיקים עדייו מתעקשים לאחוז בחדשות הכזב. אפילו מודעות האבל המתרבות על מתנחלים צעירים שנפלו בקרבות בדרום, לא שכנעה אותם להרפות מהעלילה שלפיה ביטחון תושבי הדרום נפגע בגלל תושבי יו"ש. הם מתאמצים למחזר אותה.
את שעות הבוקר של הושענא־רבה עשיתי בבסיס צבאי בפיקוד מרכז. האזנתי שם לסקירה מקפת של מדיניות הביטחון ביו"ש. למרצה לא היה מושג על הצפוי בגזרת עזה בתוך פחות ביממה, כמובן גם לא לי. הוא הסביר שהשנה האחרונה הייתה מדממת במיוחד, אבל גם שהפעילות הביטחונית נגד הטרור התייעלה מאוד. בזכותה, מותר להניח עכשיו, חמאס לא הצליח לארגן ביו"ש את מנגנון ההרג התעשייתי שהוא בנה בעזה.
כוחותינו יוצאים ונכנסים שם לעומק השטח כמעט ללא הפרעה, עוצרים את מי שצריך או מחסלים. שום רקטה תקנית לא נורתה מגב ההר כבר חצי מאה, בזכות הצבא ובזכות חצי מיליון מתיישבים. צה"ל נמצא ביו"ש כדי להגן עליהם, אבל קודם כול כדי להגן על שפלת החוף, על עמק יזרעאל, על צפון הנגב וכמובן על ירושלים. קשה להאמין שאחרי שמחת תורה מישהו שפוי ממשיך לחשוב אחרת. הפלסטינים קיבלו מאיתנו מדינה קטנה בעזה, והפכו אותה לתעשיית פתרון סופי חדשה ליהודים. בכיר בצה"ל השתמש השבוע במונח המצמרר איינזצגרופן כדי לתאר את 1,500 לוחמי חמאס שפשטו עם שחר על עוטף עזה. 
