קודם כול, צריך לנשום עמוק. להסתכל למציאות בעיניים, ולומר אך ורק אמת. יותר מדי זמן שיקרנו לעצמנו, ונתַנו לאחרים לתדרך אותנו בבדיות נוחות ומרגיעות. כעת אנחנו חייבים להכיר בכך שהאתגר הביטחוני שלפנינו ארוך, ודורש התמודדות ומחשבה מחדש. יהיה קרב על עזה, אולי גם בצפון, אבל זו תהיה טעות היסטורית לחשוב שכשהם יסתיימו תם האירוע הביטחוני, ואפשר לחזור לשגרה דומה לזו שקדמה לפוגרום בשבת. אנחנו חייבים לשנות סדרי עדיפויות לאומיים, משום שבינתיים נופצו לא רק סדרה של שקרים נוחים, אלא גם קונספציות ביטחוניות מרכזיות – ולא רק שלנו, אלא גם של אויבינו.
אבל לפני זה, מתוך הכאב הלאומי העצום באירוע שכמותו לא ידעה המדינה בכל תולדותיה, אני רוצה לכפור לגמרי בטענה אחת, שהיא מובנת לחלוטין כתגובה ראשונה לטבח הנורא, אבל גם שגויה לחלוטין בפרספקטיבה היסטורית: שהציונות נכשלה, מפני שהנה לפנינו הפוגרום הגרוע ביותר מאז השואה.
אין ספק שהסיפא נכונה. האויב הכה בנו מכה קשה מאוד, ובשטניותו הידועה כיוון את סכינו הרצחנית לבטן האזרחית. אבל אין ספק גם שהרישא שגויה. לא הציונות נכשלה, המדינה נכשלה. מערכת הביטחון ומקבלי ההחלטות נכשלו. אבל הציונות?
בשבת נזרקנו בבת אחת 75 שנה לאחור. לכמה שעות חזרנו, בהפתעה גמורה, לשנת תש"ח. כל היתרונות לאויב, כל החסרונות לנו. בונקרים ומחסות, מעטים מול רבים, הסתערויות על יישובים אזרחיים, כיתות כוננות חמושות בדלילות, נערים ופנסיונרים שנלחמים ביחידות מאומנות של חמאס המצויד. וגרוע יותר, מוצבים קדמיים שפלשו אליהם בהפתעה גמורה, עם מודיעין מדויק ויחידות קומנדו ששיתקו את צה"ל ואת הפיקוד המקומי והלאומי. לשעות רבות ישראל המדינה לא הייתה קיימת. נשארו רק אזרחים.
אין בנו מורך לב אלא הרואיות קיצונית . ולכן העם הזה ינצח את אויביו. גם אם ההנהגה התגלתה כדור המדבר, העם הזה בנוי מיהושע בן נון
אבל שם, בתחתית של התחתית, מחוץ לכל משחקי הנדמה לי הטכנולוגיים של המטכ"ל הכושל והמדינאים המנותקים, כשעם ישראל הורד בלי שום התראה לשפל המדרגה, למלחמת הישרדות בידיים מול מפלצות חמושות, התברר מעבר לכל ספק: יש לנו עליונות גמורה על האויב. באותם רגעים צמחה כאן גבורה שאין לתאר במילים, עוז נפש שכבר שכחנו שקיים. אומץ עילאי, שסיפרנו לעצמנו שכבר לא נצטרך.
המטכ"ל שלנו התעלם מהמציאות. ההנהגה שלנו שכחה את תפקידה. הם האמינו בכל ליבם שלא יכולה להיות מלחמה. שהכול זה חיל אוויר, וטכנולוגיה, וסייבר, ומודיעין, ומבצעים מיוחדים. שאיננו פגיעים לשום איום קונבנציונלי. היהירות ניצחה הכול. חוסר המקצועיות והגאוותנות הביסו את השכל הישר, את הצבאיות הבסיסית, את האחריות הביטחונית והלאומית.
אבל ברגע האמת, כשהזחוחים בצמרת קרסו, התשובה הופיעה מלמטה, בדמות חיילים מגולני, נח"ל, שריון ועוד, שתפסו את הקו בקרב עד הכדור האחרון והמשיכו גם אחריו. בדמות אזרחים ואזרחיות בכיתות כוננות ביישובים, שניהלו קרבות אש נחושים. בדמות מילואימניקים ושוטרים שרק שמעו שקורה משהו נורא, תפסו נשק וטסו לדרום על דעת עצמם. הם הסתערו מול האש כדי להציל כל מי שאפשר. המונים שכאלה. סיפורי הגבורה בלתי נתפסים. כל אחד מהם העמיס על כתפיו, בלי לשאול, בלי לפקפק ובלי להסס, את המשא הלאומי הכבד מכול. באותן שעות ארורות המדינה נעלמה, אבל אז הופיע עם ישראל.
גם מתוך הכאב הנורא חייבים לראות שזהו ההפך הגמור מההיסטוריה הגלותית שלנו. שאין קהילה יהודית בעולם שהייתה יכולה להפגין את הגבורה הזו, בממדים האלה, ביכולות האלה. שילמנו מחיר עצום על הכישלונות המקצועיים והתפיסתיים של המערכת הביטחונית והמדינתית, מהרמה האסטרטגית ועד ההחלטות בשטח. ברור שהמחדל עצום. ועדיין, ההשוואה ההיסטורית חד־משמעית. בכל קהילה יהודית, בהיסטוריה של מאות שנים, זה היה היום הראשון של הפוגרום, שאחריו נותרים ליהודים רק חוסר אונים מובנה, כאב וייאוש. בישראל קורה ההפך הגמור. הפוגרום הסתיים בהסתערויות נגד נחושות, והפך להתקפת נגד. ואנחנו לא מרגישים חוסר אונים, אלא רגש אחר לגמרי: זעם.
הזעם הזה שונה בתכלית ממה שהכירו היהודים בגלות. זעם הוא ההפך מפחד, ההפך מחוסר אונים, ההפך מייאוש. הזעם הזה הוא ההוכחה להבדל המהותי שהתחולל בנו. אנחנו כועסים על ההנהגה, כי אנחנו יודעים שזה תלוי בנו. שאנחנו שולטים במצב. שגורלנו נמצא בידינו. זהו ליבה של המהפכה הציונית.
אומה לוחמת
אז כן, המדינה נכשלה. אבל הציונות ניצחה. בשבת השחורה משחור התברר שעם ישראל איננו “קורי עכביש", ולא פינוק ולא חולשה מאפיינים אותו. ברגע האמת התעורר כאן תוך דקות עם לוחם ועז נפש. במלחמה, בסופו של דבר, לא חיל אוויר מנצח, לא הסייבר, לא גדרות טכנולוגיות וקירות סלאריים, ולא “מעילי רוח". מי שמנצח הם הלוחמים. וביום של הפוגרום התברר: ישראל היא אומה לוחמת. כולנו לוחמים, ולא ניסוג מחפירות חיינו.
בתנאים האלה, שום אויב לא יכול לנו. יש לנו הרבה בעיות לפתור, אין שום ספק. ספגנו מכה איומה ונוראית, שתהדהד בהיסטוריה היהודית לנצח. אבל גם ברגע ההוא, כשההנהגה והמדינה כשלו כליל, לא נותרנו לחסדי אחרים. אין בנו מורך לב, אלא להפך, הרואיות קיצונית ממש. ולכן העם הזה ינצח את אויביו. גם אם ההנהגה שלנו התגלתה כדור המדבר, העם הזה בנוי מכלב בן יפונה ויהושע בן נון.
אנחנו ברגע תש"ח בעוד מובן, משום שיש עוד הרבה מה לומר על השינוי הטקטוני שצפוי לנו ברמה האסטרטגית והאופרטיבית, על מפת האיומים החדשה שהכישלון יוצר לנו, על האתגרים הלאומיים והביטחוניים, ועל לקחים שכבר אפשר להסיק מטעויות לאומיות שעשינו. אנחנו ברגע בן־גוריוני, של החלטות דרמטיות ובנייה הכרחית מחדש גם של התודעה וגם של המוסדות והכוח.
אבל עכשיו אנחנו יודעים – זה אפשרי. משום שרוח תש"ח עוד איתנו. מפני שהציונות ניצחה – ותנצח. השפע וההצלחה הסתירו את העובדה הזו. הסכסוכים הפוליטיים נסכו תחושה שהקרע החברתי לא ניתן לאיחוי. התעצמות המוסדות הלאומיים, משופעי התקציבים והסמכויות, הקהו את מעורבותנו ואחריותנו האישית. עם ישראל נרדם, אבל בשעת המבחן, מתוך מצוקה ומשבר, הוא קם מרבצו, התנער מאבק השאננות, והנה: אריה.
