הפתרון המוסרי היחיד: העברה של אוכלוסיית עזה למקום אחר

"ותשחת הארץ לפני הא־לוהים ותמלא הארץ חמאס… ויאמר א־לוהים לנח, קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמאס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ". המבול שיורד על הארץ הטביע במצולות את הסיפור המארגן שמדינת ישראל בנתה לעצמה, וכרגע היא סובלת מסחרור של ורטיגו. קרס לה סיפור, נשחט לה הנרטיב, והיא לא יודעת כיצד לבנות תמונה שפויה חדשה מהמציאות המשוגעת.

הממשלה החליטה למוטט את שלטון חמאס ולשלול ממנו יכולות צבאיות ושלטוניות. הבעיה היא שאפשר לכבוש את הרצועה ולהרוג את כל מנהיגי הארגון, אבל חמאס הוא קודם כול רעיון, ואי אפשר להרוג רעיון. הסגידה לחרב ולמוות צרובה במוחותיהם וליבותיהם של מיליוני פלסטינים שינקו את הרעל הג'יהאדיסטי משחר ימיהם, והם לא מכירים שום טעם אחר. "תרצח" היא המצווה הראשית בעשרת הדיברות שלהם. עליה הם לומדים בגן, בהשראתה מפיקים הצגות בבית הספר, למענה מתאמנים בנערות ונעקדים בבגרות. היא היא תוכן החיים שלהם. כל עוד הם יישארו על אותו תא־שטח כקבוצה לאומית מובחנת עם שלטון עצמי, הלבה תבעבע מתחת וזה יהיה רק עניין של זמן עד שהיא תפרוץ שוב ותכלה הכול.

המשמעות היא שאין תוחלת לכיבוש הרצועה בלי העתקת אוכלוסייתה למקום אחר, שבו היא תחיה תחת ריבונות אחרת וסיפור מארגן אחר. במבט רציונלי, זהו הפתרון היחידי שיאפשר למדינת ישראל לקיים את חובתה האלמנטרית ביותר – הבטחת חיים שפויים לאזרחיה. כל הפתרונות האחרים המוכרים לנו, שרובם אגב יושבים על מערכת הקואורדינטות שאותה המשיג מיכה גודמן בספרו "מלכוד 67", מבוססים על הקונספציות שקרסו ברעש גדול בשמיני עצרת.

אין היום מקום נורא יותר בעולם לחיות בו מאשר רצועת עזה. תינוק שנולד שם נולד לתוך מציאות שחורה שאין בה דבר מלבד רצח ודם, עוני ובערות

רוב רובו של העם בישראל, יחד עם חלקים ניכרים ממנהיגי העולם המערבי, מבינים שהמצב איננו מורכב אלא דיכוטומי. שאנחנו ברגעים שבהם נולדת מיתולוגיה, שנקלענו לתוך ארמגדון אפי, מלחמת אין ברירה בין בני האור לבני החושך. ורוב המנהיגים במערב מבינים היום גם שתוצאות המערכה הזו ישפיעו לא רק על ישראל, אלא על הסדר העולמי כולו. שאם ישראל תפסיד, ציר הרשע איראן־רוסיה־סוריה־חיזבאללה־האחים־המוסלמים ישנה באופן מהותי את מאזן הכוח מול המערב. אבל החשיבה האסטרטגית לא השתנתה, כי הורגלנו לחשוב במושגים של ניהול הסכסוך או צמצום הסכסוך.

המסקנה הזו מגלגלת לפתחה של ישראל משימה עצומה: הצדקה מוסרית פנימית ובינלאומית של מהלך לאומי לעידוד הגירה עזתית. זוהי משימה עצומה, כי המערב התרגל לחשוב על עידוד הגירה כעל הפשע הגדול ביותר. הוא יצטרך לעבור מהפכה תודעתית כדי להבין שהפתרון הזה הוא גם המוסרי ביותר וגם ההומני ביותר.

במציאות החדשה, עידוד הגירה פלסטינית מתחומי הרצועה הוא פעולה מוסרית ראשונה במעלה. ההסבר פשוט: אם קיומה של אוכלוסייה חמאסית מאיים על קיומה של מדינת היהודים, אז הגנה על ישראל דרך הגירת אוכלוסיית האויב והרחקתה מטווח הסכנה, היא פעולה מוסרית. הצו המוסרי היהודי והאוניברסלי המגולם בביטוי "ובחרת בחיים", מטיל עליי אחריות מוסרית להגן על עצמי, על משפחתי ועל בני עמי. אם אני מסכן את האומה שלי, זו איננה הכרעה מוסרית אלא שחיתות מוסרית. אם אני יוצר מצב שבו אזרחים ישראלים ימותו, ייפצעו וירעדו מפחד בלילה, זוהי פעולה לא מוסרית.

רצח, פוגרום ושחיטה של יהודים באשר הם יהודים, הם רשע טהור שאין להסכין עם קיומו. פוגרום הוא פשע לא רק אם אתה התוקפן; גם אם אתה קורבן, ונמנעת במחדל לסכל אותו אף שהיה ביכולתך לעשות כן. עמידה פסיבית מול איום ברצח היא עמדה לא מוסרית. כפי שלא מוסרי להיות תוקפן ולפגוע בחפים מפשע, כך גם לא מוסרי להיות קורבן של אידיאולוגיה פסיבית.

העתקת אוכלוסיית עזה תהיה הפעולה ההומנית והמוסרית ביותר גם כלפי תושבי עזה עצמם. אין היום מקום נורא יותר בעולם לחיות בו מאשר רצועת עזה. תינוק שנולד שם נולד לתוך מציאות שחורה שאין בה דבר מלבד רצח ודם, עוני ובערות. רצועת עזה היא ארץ קללה בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. אם יש ברצועה "חפים מפשע", הדרך היחידה של העולם המערבי להעניק להם אופציה לחיים שפויים היא למהול אותם באוכלוסייה אחרת שחיה חיים נורמטיביים, יוצאת ללמוד ולעבוד ומתפרנסת בכבוד. הנורמליות הזו לעולם לא תתאפשר עבורם בתחומי הרצועה. עבור ה"בלתי מעורבים", זה יהיה מעשה של חסד טהור.

דיני המלחמה

צריך לומר מילה טובה ליועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, שהבינה את גודל השעה, ובשבועיים הראשונים של הלחימה העניקה לדרג המדיני והצבאי מנדט מלא לבצע כל מה שביקשו. זוהי רק ההתחלה. כיבוש הרצועה ידרוש מאמץ מיוחד של ישראל בתחום המשפט הבינלאומי הפומבי.

השורות הללו נכתבות בשטח, בלי זמן ובלי חומר מקצועי, ומטבע הדברים הן לא פורשות את התמונה המלאה, אולם פטור בלא כלום אי אפשר. המדינה צריכה להצהיר שהיא מחילה על הלחימה בעזה את דיני הלחימה הקלאסיים, ולא את דיני הלחימה בטרור בימי שגרה. דיני המלחמה מאפשרים גמישות גדולה הרבה יותר בהפעלת הכוח מאשר דיני הלחימה בטרור. ישראל צריכה לטעון שכאשר ארגון טרור פועל במשאבים מדינתיים ושולט על אוכלוסייה של מיליונים בשליטה מעין־מדינתית, אין מקום לדבר על המגבלות המוטלות בימי שגרה תחת קונספציית "המערכה הא־סימטרית".

צריך לדבר על סעיף 51 במגילת האו"ם, המתיר למדינות להשתמש בכוח במקרה של התקפה מזוינת, ועל הזכות המלאה שמעניקה המגילה להגנה במקרה של התקפת טרור בשטח המדינה. דיני הלחימה הבינלאומיים דורשים פרופורציונליות על "פעולה צבאית כמעשה הגנה עצמית", אולם פרופורציונליות זו איננה נדרשת בעת מלחמה כוללת, כאשר המדינה נדרשת להכריע את האויב כדי להבטיח את קיומה. מחבלים הם מטרות צבאיות לגיטימיות ומותרות, בניגוד לאזרחים, צוותים רפואיים וכדומה, וגם אם אזרחים ומטרות אזרחיות ייפגעו כתוצאה מהתקפה על מטרה צבאית – אין בכך הפרה של דיני המלחמה כל עוד הפגיעה היא ביחס סביר לתועלת הצבאית. אם היועצת המשפטית לממשלה תידרש להצדיק כיבוש מלא של הרצועה ותוכנית לעידוד הגירה שלילית מתוכה, אין לי ספק שהיא תוכל לעשות זאת.

שימו לב אל הנשמה

באזור יהודה ושומרון הגזרה מתוחה עד להתפקע, ואין כמעט לילה בלי היתקלות. המתח הגבוה גובה מצה"ל מחיר בדמות אירועי ירי דו־צדדי או אירועי "כמעט ונפגע", שתחקיריהם מופצים לכלל המפקדים. בשלב מסוים הבנתי שחידוד נוהל מעצר חשוד לא יקטין את הסיכון אם לא נתייחס ליסוד הנפשי, ולכן החלטתי לדבר עם הלוחמים על הורמוני הסטרס – אנדרנלין, קורטיזול ושות'.

בימי שגרה אנחנו מכירים אותם בעיקר במצבים של סכנה פתאומית, למשל כאשר מתרחשת כמעט־תאונה בכביש, הדורשת תגובה מהירה. ההורמונים מפגיזים את המערכת העצבית, מציפים את מערכת הדם, משתקים את מערכת המין והעיכול, מספקים אנרגיה חזקה ומיידית לשרירי הליבה, מעלים דופק ולחץ דם ומצמצמים את שדה הראייה. התגובות הביולוגיות הללו מאפשרות לנו גיוס משאבים מלא לתגובות מסוג "פייט אור פלייט". הבעיה ההיא שמנגנון ההישרדות המופלא הזה נועד למצבי חירום, והוא שוחק ומתיש את הגוף ואת הנפש כאשר הוא פועל בשיא הווליום ללא הפסקה במשך שבועות. מלחמה היא הסיטואציה היחידה כמעט שבה ההורמונים הללו מציפים את כולם כל הזמן.

לוחם טוב הוא לא מי שלא חווה פחד וחרדה, ובטח לא מי שמדחיק אותם לחלוטין, אלא מי שמכיר אותם, מודע להם ולומד לעבוד ולתפקד ביחד איתם. לוחם טוב יודע לזהות את הרגשות שלו, לתת להם לגיטימציה, להבין שזוהי תגובה נורמלית למצב לא נורמלי, ולנהל ולווסת אותה. מפקדים צריכים לצייד את עצמם ואת החיילים בכלים לקבלת החלטות והתנהלות במצבי סטרס. אלו כלים פשוטים ולא מסובכים, ובהקשר הזה צריך לומר משהו גם על המערכת.

צה"ל מופגז בתרומות יקרות וחשובות: הלבשה תחתונה, גרביים, ציוד חורף, כפפות, מזון וצ'ופרים. לא את כל הפערים סגרנו (עדיין חסרים הרבה אפודים קרמיים) אבל לדעתי יש תחום אחר הזקוק כרגע הרבה יותר ללב הפתוח וליד הנדיבה: במדינת ישראל יש לא מעט פסיכולוגים ומטפלים רגשיים שיכולים לתת עזרה ראשונה לתגובות פוסט־טראומטיות, והביקוש – גם בקרב לוחמים וגם בקרב אזרחים שחוו את הזוועות – מרקיע שחקים.

המטפלים צריכים להתפרנס ולהאכיל את ילדיהם, ויש גבול למספר השעות שהם יכולים לתת בהתנדבות. אין שום סיבה שלא להקים מנגנון מילואים אזרחי שיגייס אותם וייתן להם "ימ"מ" בדיוק כמונו, המפקדים והלוחמים שגויסו בצו 8. מילואים אזרחיים יאפשרו להם להעניק עזרה ראשונה לנפשות שרוטות ופצועות, ואולי להציל אנשים מחיי סבל נורא של פוסט־טראומה מתמשכת. עד שהמדינה תתעשת ותפעל, טוב יעשו עמותות אם יסיטו חלק מהתרומות לתחום החשוב והחיוני הזה.