בשבועיים שחלפו מאז השבת השחורה, מנסים בישראל לפענח מתי וכיצד נחזה בהתלכדות הזירות. באיזה שלב יהפוך גבול לבנון מזירה המתנהלת ב"עצימות תת־מלחמתית" לאזור שיגור של אלפי טילים, שיגיעו לכל מקום במדינת ישראל. אז, מבטיחים לנו, נרגיש את ההבדל.
מדאיג, במיוחד על רקע השחיקה ברמת ההרתעה הישראלית. עשרה חודשים של קרע פנימי עמוק הביאו את אויבי ישראל, ובראשם איראן, להלך רוח משיחי שלפיו סופה של הישות הציונית קרוב מתמיד. ההלם וההפתעה בעקבות טבח שבעה באוקטובר רק גיבו את התחושה שישראל חלשה מתמיד, ושהנה הגיע הרגע. זו ההזדמנות שציפו לה בטהרן, בעזה ובביירות.
התחושה הזו נקלטה היטב גם בבית הלבן, ולא רק בגלל ההלם, ההזדהות והדאגה העמוקה לתושבי מדינת ישראל. ישראל היא לא רק בת־ברית בעלת ערכים משותפים, אלא גם מדינת מפתח בחזונו הגיאו־אסטרטגי של הנשיא ביידן, שנועד לדחוק את סין מהמזרח התיכון ולייצר עידן חדש של פריחה אזורית, שליבתו תהליך הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה. תהליך הטומן בחובו סכנה ממשית לשאיפות ההגמוניה של איראן.
ב־7 באוקטובר הייתה תחושה שהמהלך המנצח הזה עלול לרדת לטמיון, וכי עיתוי הטבח שתכנן חמאס נועד לנצל את חולשתה הפנימית של ישראל כדי לסכל את תהליך הנורמליזציה. מעבר לעמדה המוסרית, הפגנת העוצמה והמסר החד־משמעי, המהלך האמריקני מעיד כי הדאגה בבית הלבן אמיתית, וההערכה היא כי רמת המורכבות והאיומים שישראל ניצבת מולם מחייבים תמיכה אמריקנית פעילה שתקרין על האזור כולו.
נשיא ארה"ב השכיל להגיב בחדות ובמהירות. מעבר לחיבוק החזק שהוא עטף בו את ישראל, הורה ביידן לקדם לאזור את נושאת המטוסים ג'רלד פורד ועימה כוח צבאי אדיר, במפגן עוצמה שאף מעצמה אחרת לא מסוגלת לו. וכך, בשבוע שעבר הגיעה הספינה סמוך לחופי לבנון, נושאת מסר חד־משמעי לאיראן וחיזבאללה: Don't. ובמזרח־תיכונית מדוברת: דיר באלכ.
אל מול מפגן העוצמה האמריקני, מה שיצא בשבוע האחרון מטהרן היה בעיקר רצף של איומים. שר החוץ האיראני, אמיר עבדוללהיאן, יצא למסע דילוגים אזורי. בעודו קופץ מביירות לדמשק ומשם לבגדד, הוא שב ורמז כי בקרוב טהרן ובני חסותה, וחיזבאללה בראשם, יצטרפו למלחמה אם ישראל לא תחדל מהפצצותיה בעזה. בניסיון לשוות להצהרותיו תחושת דחיפות אמר השר האיראני כי "צעדי מנע" צפויים כבר בשעות הקרובות. הוא לא פירט מהם, ורק אמר כי לישראל לא תינתן האפשרות לפעול בלי לשאת בהשלכות: "מנהיגי ההתנגדות לא יניחו למשטר הציוני לפעול בעזה. כל האפשרויות פתוחות, ואיננו יכולים להישאר אדישים מול פשעי המלחמה המתבצעים נגד העם בעזה".
בניתוח קר של האינטרסים האזוריים, הנורמליזציה הסעודית עם ישראל לא מתה, רק נדחתה עד יעבור זעם. מוחמד בן־סלמן גילה שיש שריף בוושינגטון והוא לא ממצמץ
לכאורה היה לו על מה להסתמך. מנהיגי המיליציות הפרו־איראניות, מהחות'ים בתימן ועד המיליציות העירקיות ובראשן כתאייב חיזבאללה, הצטרפו למצעד האיומים. אבל זה נשאר שם. דיבורים ותו לא. לרגע היה נדמה שמדובר בסצנה מסרט פעולה, שבה גיבור העל מפגין עוצמה שקטה מול הבריון השכונתי שקופץ ומפזז בעודו מפזר שלל איומים אבל לא מיישם. קצת בסגנון מוחמד עלי, "זז כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה". נכון, העקיצות הכואבות האלו ניכרו השבוע בגבול הצפון, אבל הן לא הפכו למשהו משמעותי יותר, בינתיים.
גול עצמי
ואז הגיע רגע, בלילה שבין שלישי לרביעי, שנדמה היה שמשנה את הכול: הפצצת בית החולים אל־אהלי בעזה. ההלם היה עצום. הפלסטינים דיווחו על 500 הרוגים, לא פחות, בדיוק בשעות הגורליות שבהן המטוס הנשיאותי היה בדרכו לישראל, ורגע לפני הכניסה הקרקעית המתוכננת לעזה. חמאס האשים את ישראל, והמסר התפשט כמו אש בשדה קוצים. בירת ירדן נשטפה בגל הפגנות זועמות, וההמון ניסה לפרוץ למתחם השגרירות הישראלית. ביו"ש יצאו אנשים לכיכרות וכילו את זעמם באנשי הרשות הפלסטינית שנתפסים כמשת"פים של ישראל. בלבנון רקד המון זועם עם דגלי חיזבאללה וניסה לפרוץ למתחם השגרירות האמריקנית. הפסגה המרובעת של הנשיא ביידן, הנשיא א־סיסי, המלך עבדאללה ומחמוד עבאס, שנועדה להאיר את הדרך לקראת היום שאחרי המלחמה, בוטלה. המלך הירדני הוא שהודיע על הביטול, ואבו־מאזן חזר לרמאללה. מי שצפה בשידורי אל־ג'זירה מחד וסי־אן־אן מאידך בשעות הקטנות שבין שלישי לרביעי, קיבל את הרושם שהאזור כולו עולה בלהבות. פאודה, לא פחות. מתח מטורף שעומד להתפוצץ בכל רגע, וכל זה לפני שה"איירפורס וואן" נחת.
אבל האם זה המצב? אין לכחד, מדינת ישראל מלקקת את פצעי הטבח בעוטף. ייקח לה עוד שנים להחלים. האתגרים הצבאיים והמדיניים שעומדים כרגע בפני ממשלת ישראל, עוד לפני הכניסה הקרקעית לרצועה, מורכבים מאי פעם. ואולם על רקע תחושת הנכאים הכללית, ד"ר רונן זיידל, חוקר עיראק במרכז משה דיין באוניברסיטת תל־אביב, אומר דברים שנשמעים כאילו יצאו מצוות איפכא מסתברא. "האיומים של שר החוץ האיראני", אומר זיידל, "חוזרים על עצמם כבר שלושה ימים ברציפות, פעמיים ביום, וחולף בוקר ועוד בוקר ולא קורה דבר. אני לא מציע לזלזל, אבל גם לא להיבהל. ההפגנות בעולם הערבי הרבה פחות משמעותיות מכפי שהן נראות על המסכים".
בשתי מדינות לא מתקיימות הפגנות: סעודיה ואיחוד האמירויות. בניגוד למראית העין החיצונית, ההתיישרות־לכאורה של סעודיה עם הנרטיב האזורי היא עניין זמני ואופורטוניסטי לחלוטין. בניתוח קר של האינטרסים האזוריים, הנורמליזציה עם ישראל לא מתה, היא רק נדחתה עד יעבור זעם. נכון להיום, מוחמד בן־סלמן צריך להיות יותר מרוצה מאוד. מדוע? מכיוון שהוא גילה בשבוע האחרון, ממש כמונו, שיש שריף בוושינגטון, יש בעל בית, והוא לא ממצמץ ולא מגמגם. הוא לא חושש לתת פקודות, להשיק ציים, לשלוח לכאן את הג'רלד פורד ולתגבר את מטוסי הקרב בבסיס באיחוד האמירויות. האם לא זה מה שרצו לדעת בריאד, שיש על מי לסמוך?
האם ציר ההתנגדות יצטרף למלחמה? לא ברור. בינתיים מה שראינו הוא אירוע זעיר של אחת המיליציות הפרו־איראניות בעיראק. שום דבר שלא ראינו קודם. האם חיזבאללה יצטרף? בינתיים זה לא קרה.
איפה נסראללה?
הדילמה של חסן נסראללה לא פשוטה. מצד אחד, בפרספקטיבה של עשרת החודשים האחרונים, קביעתו בדבר קורי העכביש שהחברה הישראלית עשויה מהם נראית אמיתי מתמיד. מבחינתו, ההלם שנחת על ישראל בעקבות הטבח מאותת לו שהגיע הרגע לתקוף, והפיתוי גדול. מצד שני, אפקט ההפתעה אבד. צה"ל נמצא בכוננות עליונה, ומעבר לכתף הגליל, 350 ק"מ בלבד מחופי לבנון, משייטת לה הג'רלד פורד על חימושה, שיכול לשטח את דרום לבנון כולה בשניים־שלושה לילות של הפצצות. ונסראללה יודע זאת.
כבר כעת לבנון היא אזור מוכה אסון, והאיום הישראלי להחזיר אותה לתקופת האבן אם חיזבאללה יפתח חזית שנייה, מוכר היטב למנהיג הארגון. הוא יודע שבמקרה כזה הוא יירשם בתולדות הימים לא כלבנוני גאה, אלא כמשת"פ איראני שגרם למנוסתם של תושבי דרום לבנון והרס את כפריהם. כמו כן, המסרים שמגיעים אליו משרי הממשלה בביירות הם תחינה אחת ארוכה שלא לממש את האיום ולא להצטרף למערכה. לא אין פלא שנסראללה מתנדנד. האם להתיישר לפי אדוניו מטהרן, האם לכוף את ראשו, או לא. גם בטהרן עדיין לא החליטו.
ממה שידוע כעת, מטרות התוכנית של חמאס בשבעה באוקטובר היו שאפתניות הרבה יותר מאשר טבח ביישובי העוטף. על פי התכנון המקורי וכמויות האנשים והנשק האדירות שהוכנסו לשטח ישראל, התכנון היה של מערכה רחבה שנועדה להגיע לעומק המדינה למשך שבועות ארוכים ולפורר את ישראל מבפנים. המבצע הזה היה אמור להפוך את הקערה על פיה, להבעיר את הניצוץ בחברה הפלסטינית, במדינות ערב ובעולם המוסלמי כולו, לשנות את התודעה, לסחוף אחריו המונים ברחבי העולם ולגרום למערכה ספונטנית רב־זירתית בניצוחה של איראן, ואז להפעיל את כוחות הפרוקסי האיראניים ובראשם חיזבאללה. זה לא קרה. לא בשבעה באוקטובר וגם לא השבוע, כשהרקטה של הג'יהאד האסלאמי נחתה על בית החולים אל־אהלי. ובינתיים חסן נסראללה ממשיך להתנדנד.
אם ד"ר זיידל צודק, אז אולי זה לא הזמן להירגע ולהיכנס לשאננות, אבל כן הזמן לקחת בפרופורציות את האיומים של איראן ושלוחותיה.
