ביום שלישי הייתי בעוטף עזה, באזורים שבהם התרחש הנורא מכול. בקיבוץ זיקים, שאנשיו לחמו בגבורה עילאית מול המחבלים בשבעה באוקטובר, נקלעתי לוויכוח בין שניים מחברי כיתת הכוננות שנשארה ביישוב המתרוקן. רוני גלעד, איש כבן 60, מוותיקי הקיבוץ, רוצה להישאר במקום אחרי כל האירועים הנוראיים שחוו שם, אבל מבין את בנו וכלתו שמבקשים לעזוב את זיקים ואולי גם את המדינה. ר', בחור בן 24, הסביר כי הערכים שספג ישאירו אותו בזיקים ויהי מה, דווקא אחרי אירועי הזוועה. בשואה, אמר, לא היה לאף אחד מפלט. כאן יש לנו עדיין את העורף, יש את המדינה.
חשבתי על הוויכוח הזה, שנמשך זמן ארוך, והגעתי למסקנה שכולם צודקים. גם מי שרוצה לעזוב, גם אלה שרוצים להישאר. זה לא היה ויכוח על השקפה, זו הייתה שיחה על עצם החיים. כאשר אדם רואה לנגד עיניו את שלומם וחייהם של בני משפחתו ויקיריו, אי אפשר להתווכח איתו. אחרי רצח ברברי של מאות אנשים בשכונה שלך, אתה רשאי לעשות כרצונך, בהתאם לתחושה הקיומית שלך, ולאיש אין זכות לעמוד בדרכך.
מה שקרה לפני שבועיים ברצועת עזה הוא מעבר לכל פרדיגמה אנושית ידועה. מעשי הזוועה של חמאס משבשים את הדעה ואת התודעה, ואי אפשר להגיב עליהם ברמת ההיגיון. אני שומע את חבריי בשמאל שמדברים על מחיקת עזה, ואת החברים בימין שקוראים לזה התפכחות. אי אפשר לראות כך את הדברים. כאשר יש מעשה שחורג מכל התנהגות של בני אדם, טבח והתעללות אכזרית וחסרת אבחנה, אי אפשר להתמודד עם האירוע במונחים של שמאל־ימין. ברגע הזה כולם ביחד. כאשר חיית טרף קופצת עליך אתה רוצה להשמיד אותה, וזה מה שצריך לעשות עכשיו. אחרי שחמאס יובס ויוכרע עד הסוף, ובכל מחיר, אפשר יהיה לחזור ולדבר בצורה שקולה והגיונית. סור מרע ועשה טוב, נאמר בתהילים, לא להפך. במקרה שלפנינו צריך עכשיו לחסל את הרע, נקודה.
כשעמר בר־לב, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, קורא למנוע מסדרון הומניטרי לעזה כדי שלא לחרוג ממטרות המלחמה לחיסול חמאס, הוא לא הפך לימני בהשקפתו
באותה מידה צריך גם לגנות את כל מי שמנסים לגרור לוויכוח את הרעיונות הבסיסיים של השמאל, ולהציג את אנשיו כתבוסתנים ואשמים בכל מה שקרה. בצמרת הגבוהה יש מי שמנסה להסיט את העימות לכיוונים הללו. צריך להציץ מדי פעם בערוצים ובאתרים שונים של הימין כדי לראות על מי מגלגלים שם את האחריות, על חשבון המנהיגים שמנסים לברוח ממנה כמו מאש.
אין דבר יותר נפסד מזה. השמאל הוא פטריוט, לאומי, אוהב המדינה והעם לא פחות מכל איש ימין אחר. כאשר עמר בר־לב, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, קורא למנוע מסדרון הומניטרי לעזה כדי שלא לחרוג ממטרות המלחמה לחיסול חמאס, הוא לא התפכח ולא הפך לימני בהשקפתו המדינית. אין שום סיבה שהוא ייסוג היום מדעתו שיש להפריד בין שני העמים, או שלא ימשיך להילחם על הדמוקרטיה בקפלן. המדינה היא גם שלו, ובמקרה שלו יש לו אפילו זכות־יתר אחרי מה שתרם וסיכן למענה.
אגב, השבוע ראיתי בכנסת את חברי הכנסת הערבים עולים לדוכן, מגנים בצורה רפה מדי את חיות חמאס, ומנסים לערוך סימטרייה בין מספרי הילדים והצעירים שנרצחו בשני הצדדים. לא יכולה להיות כאן סימטרייה. ישראל איננה תוקפת את הרצועה והורגת את הילדים שם בכוונה תחילה, על לא עוול בכפם, אפילו לא אחרי רצח נאצי של מאות צעירים שהגיעו לחגוג במסיבה. מי שתקף את עאידה תומא־סלימאן וחבריה על ההשוואה הזו היו דווקא אנשי יש עתיד מהאופוזיציה, בעיקר מירב בן־ארי.
השמאל לא צריך להתפכח. רעיון ההפרדה ההרמטית בין הישראלים לפלסטינים הוא נכון, רק שאינו ישים יותר, לפחות באזור יהודה ושומרון שהוצף בהתנחלויות. ההתנתקות מעזה הייתה מחויבת המציאות. אף אחד לא רוצה לתאר לעצמו ולאחרים מה היה עולה בגורלם של 6,000 מתנחלים אילו היו נשארים ברצועה, בין שני מיליון פלסטינים, שעשרות אלפים מהם היו עולים ביום אחד על יישובי גוש קטיף או על נצרים, כפר־דרום ואלי־סיני.
ישראל נסוגה בעזה לקווי 1967. היא לא יודעת להשתמש במוטיב הזה, אבל זה עניין אחר. הבעיה היא שישראל יצאה מעזה בדרך הכי גרועה שיש, ועדיין נשארה שם. הנסיגה הייתה חד־צדדית, ילדותית, בלי הסכם מדיני מחייב, כאילו מדובר בתמרון זמני ונתון לשינוי. ישראל גם שמרה על קשר עם עזה, המשיכה לשלוט בה בדרכים שונות, סיפקה לה חשמל ומים ולא השכילה לנתק עצמה ממנה סופית ולהרים גבול בלתי עביר, כמו בין צפון לדרום קוריאה, או כמו בין ישראל לסוריה.
הטבח בעוטף עזה לא קשור בהחלטה המדינית הנכונה שקיבלנו, אלא במחדל מנהיגותי, צבאי ומודיעיני שלא היה כדוגמתו, ועליו כל האחראים ישלמו את הדין, כולל כולם. ישראל גם לא נקטה שום יוזמה מקורית מול שלטון חמאס, חוץ מהכסף הקטארי שהעברנו לארגון הפשע הזה, שמימן את הסוואנות והקלצ'ניקובים שאיתם הם חצו את הגדר המצחיקה שהקמנו שם במיליארדים. צריך רק לקוות שאחרי החורבן הגדול ומחיקת עזה וחמאס, עוד יחזרו לשם המתיישבים, כמו אחרי פוגרומים בגליל ובירושלים.
מילה אחרונה על עניין ההתפכחות. השמאל הוא לא רק השקפה מדינית, והעיסוק שלו איננו מוגבל להחזרת שטחים כן או לא. השמאל הוא השקפת עולם מלאה, ליברלית, אזרחית, שנוגעת בשוויון, בחופש האזרח ובזכויות האדם. המחאה שפרצה כאן לאורך החודשים האחרונים לא נסובה כמעט על הנושא המדיני, אלא בעיקר על הפגיעה בנשמת אפה של הדמוקרטיה, האיזון בין הרשויות, התקשורת החופשית, הצורך למנוע קבלת החלטות בידי איש אחד שישתלט על המערכת המשפטית. מי שתומך ברעיונות הללו, לא צריך לשנות דבר בגלל אירועי המלחמה.
נדמה לי שהשותפות בקבינט המלחמה מלמדת עד כמה חשובה הדמוקרטיה דווקא בימים אלה עבור העם, שמבקש אחדות שורות. במשטר אחר, ראש הממשלה לא היה מעלה בדעתו לצרף את האופוזיציה למעגל המצומצם ביותר של מקבלי ההחלטות. עכשיו זה קורה, גם אם ראש הממשלה נתניהו לא משתגע על זה. אני מקווה שעוד נחזור לימים הטובים של הדמוקרטיה, ואפילו להפגנות בעד ונגד. אבל קודם צריך לשמוע לקולות השמאל (והימין), ולמחוק את חמאס מעל פני האדמה.
