"מלחמת יום הכיפורים היא שם נרדף לקריסת הנחות יסוד", זוהי שורת הפתיחה של המאמר החשוב ביותר שנכתב בשנה החולפת על סוגיית הביטחון בארץ, תחת הכותרת "אור יקרות: נורות האזהרה של 1973 לצה"ל 2023". הכותב: תא"ל ערן אורטל, שבדיוק סיים קדנציה כמפקד "מרכז דדו". התאריך: 23 בפברואר 2023.
"שני קווי דמיון בולטים במיוחד, אז והיום: ההישענות העצומה על הנחת ההצלחה של המודיעין וחיל האוויר", כתב אורטל. "יובל שנים אחר כך, נדמה שצה"ל רק הגביר את התלות המבצעית בשני מרכיבי כוח אלה… האם ייתכן שהנחות יסוד שגויות שאפיינו אותנו ב־1973 הסתננו מחדש לתפיסת העולם הנוכחית שלנו?"
זה מאמר מדהים. לפעמים כל מה שגוף שתקוע ב"קונספציה" צריך, זה אדם עם היגיון ישר שמסוגל לבחון את הדברים מזווית אחרת ולנסח שאלות בהירות למקבלי ההחלטות. הטקסט של אורטל השתמש בכשלי 73' כדי לבחון את מצבנו ב־23'. למשל: "תנועת אויב לעבר הגבול יכולה להתבצע בנתיבים סמויים. כמענה לכך משקיעה מדינת ישראל בשנים האחרונות תקציב נכבד בהקמת מכשול מלאכותי בגבול – מערכת של גדרות וחומות רבודים בחיישנים מודיעיניים ובמרכזיות תצפית… אם נתאר את תפיסת ההגנה הנוכחית שלנו כתפיסת בלימה מבוססת התרעה, תגבור כוחות, סיוע אווירי ומכשול, כנראה שלא נטעה בהרבה".
הדברים נכתבו, אני מזכיר, שבעה וחצי חודשים לפני השבת השחורה של עוטף עזה, שבה קרסו לנגד עינינו ההמומות ההתרעה, תגבור הכוחות, אפקטיביות הסיוע האווירי וכמובן המכשול. היכולת של קצין כמו אורטל להציג מבט אחר, מפוקח ואפילו עוקצני כלפי המטכ"ל, ולא כחוכמת בדיעבד, הופכת את הטקסט שלו לכזה ששווה מאוד לחזור אליו עכשיו.
כמו כולם, גם אני מסתובב בשבועיים האחרונים עם בטן מתהפכת וסימן שאלה ענק: איך זה קרה לנו? בהתחלה הנחתי שנקבל הסבר חד־חד־ערכי. אולי התצפיתניות פספסו את ההתקרבות לגדר, חיל האוויר כנראה לא הגיע בזמן, המפקדים הבכירים התמהמהו עם שליחת התגבורת, משהו. אבל ככל שחולפים הימים מתברר שכולם היו: אמצעי התצפית ראו הכול – עד שהושמדו; מערך הכטב"מים של חיל האוויר שיגר טיל ראשון על מחבלים ב־6:55 בבוקר (כפי שאמר מפקד המערך בריאיון למקור ראשון בשבוע שעבר); מסוקי היסעור הנחיתו לוחמים בשטח תוך סיכון אדיר; הבסיסים לאורך הגבול הופתעו אך נלחמו מעטים מול רבים, והיחידות המיוחדות היו ראשונות בגזרה וסיפקו, גב אל גב עם כיתות הכוננות, קרבות גבורה מסמרי שיער.
עם הזמן והתמונה שמתבהרת, זה רק נהיה יותר בלתי מובן: אם כולם היו וביצעו את תפקידם, איך המחדל הזה קרה? מעבר לפשלה המודיעינית הקולוסלית, איפה הטעות הטקטית שאפשר להצביע עליה? מתסכל לחשוב שנדע את התשובה רק בעוד חודשים רבים כשהאירוע יתוחקר, ומתסכל עוד יותר לקלוט שכנראה ידובר שם על תפיסה כוללת שמורכבת מהמוני פרטים קטנים, ולא נמצא את הג'ינג'י־עם־המפתח הספציפי שאשם בכול. לא פלא שיש אנשים שבורחים לקונספירציות מופרכות על "עבודה מבפנים" ושטויות מהסוג הזה, במקום להשלים עם עובדה מעליבה במיוחד: חמאס פשוט תכנן מתקפה באופן מוצלח יותר מתוכנית ההגנה של צה"ל.
מדרום תיפתח הרעה
בשנים שבהן עמד ערן אורטל בראש "מרכז דדו לחשיבה צבאית בין־תחומית", גוף שיושב בתוך אגף המבצעים במטכ"ל, הוא קידם בעקביות תפיסה ביקורתית שאתגרה את בכירי הצבא, הרבה לעסוק ב"דוקטורינת מבצעי ההרתעה" והסבבים, וניסה לשחרר את השפה הצה"לית מהסרבול המילולי האינסופי שפשה בקציניה ולהעלות שאלות נוקבות במילים פשוטות. כך הוא עשה גם במאמר שצוטט לעיל, שפורסם בכתב העת שייסד, "בין הקטבים":
"ומה לגבי אפשרות מכת המנע המקדימה? האם אנו יכולים להניח בביטחון כי תינתן התרעה מוקדמת, אפילו קצרה, וכי בעקבותיה אכן סביר שתתקבל החלטה על מתקפת מנע ישראלית שתתפרש בוודאות כמלחמה יזומה מצד ישראל?… האומנם צפינו את כל הטכניקות היצירתיות האפשריות מצד האויב להתגברות מהירה על המכשול? וזמינות העתודות והאש – האם העתודות של צה"ל למקרה של כישלון חלק מהנחותינו המוקדמות, הן גדולות וזמינות די הצורך? האם כוח האש הזמין בשגרה… מספיק לסיוע בבלימת הכוחות החודרים הצפויים? האם יכולות התצפית החולשות על מכשול הגבול, ושבלעדיהן לא תיתכן הכוונה יעילה של הארטילריה הפיקודית, יתפקדו גם תחת אש האויב?"
"האם יכולות התצפית החולשות על מכשול הגבול יתפקדו גם תחת אש האויב? האם יצליחו עתודות צה"ל להגיע לחזית בזמן?", תהה תא"ל ערן אורטל בפברואר
קריאת הדברים שבועיים אחרי שכולנו צפינו בחרדה כיצד חמאס מכריע גבול משוכלל בפשטות בלתי נסבלת, עושה חשק להחזיר את תא"ל במיל' אורטל ממשרתו החדשה באוניברסיטת סטנפורד, ולהעלותו מיידית לדרגת אלוף. אבל, יש כאן קאצ'. המאמר כולו מכוון לגבול הצפוני, לאיום של "כוח רדואן" מבית היוצר של חיזבאללה. כן, בדיוק כמו רוב האזהרות המדהימות־בדיעבד של אלוף במיל' יצחק בריק. אפילו ערן אורטל, ה־Red Team הצה"לי, לא העלה בדעתו שאת ההפתעה הכואבת הזאת ינחילו לנו דווקא החמאסניקים מכוח נוחבה. ועדיין, הדברים שהוא כתב רק בפברואר האחרון על האיום מצפון, נראים עכשיו כמו נבואה רעה שנפתחה דווקא מדרום:
"האם יצליחו עתודות צה"ל להגיע לחזית בזמן וללא שחיקה קשה מדי נוכח האפשרות שכוחות חיזבאללה יאחזו בשטחים שולטים ויחסמו את הגישות לחזית באש נ"ט צפופה וארוכת־טווח שתרוכז לצירי הגישה ההכרחיים? האם הגנות כמו 'מעיל רוח' ואחרות, אכן מטות את הכף לטובתנו גם נוכח צפיפות קני הנ"ט (טילים נגד טנקים) המתקדמים הצפויה? ואם כן, כיצד יתמודדו לוחמי החי"ר החשופים, יחידות השריון הפחות מתקדמות, והדרגים הלוגיסטיים? ב־1973 היו אלה טילי הסאגר וה־RPG שערערו את תפיסת העליונות של השריון הישראלי. ב־2023 אלה טילי הקורנט המתקדמים ואף יותר – כטמ"מים ורחפנים אוספים־תוקפים ומכווני אש ארטילרית, שמעצימים מאוד את פגיעוּת הכוח היבשתי לאויב… האם אנו מוכנים למודל זה של לחימה?"
הטקסט הזה הפך למציאות מסויטת בגבולנו הדרומי: עתודות צה"ל לא הצליחו להגיע בזמן משום שהאויב חסם באש צפופה את צירי הגישה, טנקים נפגעו מרחפנים, המודיעין לא סיפק התראה בזמן, והאויב פיתח טכניקה מהירה להתגבר על מכשול שהקמתו עלתה שלושה מיליארד שקלים.
ההיגיון של האויב
כבר פורסם שימים לפני המתקפה העריכו בכירי צה"ל ש"חמאס מורתע". שבוע לפניה נפתחו מחדש המעברים בגבול הרצועה לכניסת פועלים, והתקיים שיח בתיווך קטארי־מצרי מתוך תפיסה שלארגון הטרור המנהל אותה יש אינטרס לשמור על כלכלת עזה, כריבון בשטח. גם ערב מבצע שומר החומות, במאי 2021, דיווחו כתבינו הצבאיים ש"בצה"ל מזהים שחמאס לא רוצה להסלים מעבר לזה" (רועי שרון), וגם "המהומות בירושלים נזקפות לזכותו, אין לו סיבה להיגרר למערכה שתלכלך גם את עזה" (אלון בן־דוד). מן הסתם על בסיס תדרוך מצה"ל. למחרת שיגר חמאס רקטות לירושלים והחל המבצע.
במאי 2022 הטקס חזר על עצמו. שר הביטחון גנץ הצהיר בריאיון ש"נכון לשעה שאנחנו מדברים, אנחנו חושבים שחמאס לא מעוניין להסלים", והחליט בהתאם על הקלות כלכליות נרחבות. בדיוק שבועיים וחצי אחר כך החל "סבב" שבו ניסה חמאס להפתיע את צה"ל עם ירי מקלעים לבתי עוטף עזה, נ"מ לעבר מטוסים ורקטות מלבנון.
"ערב מלחמת יום הכיפורים נשענה תפיסת ההרתעה הישראלית על העליונות הצבאית הבלתי מעורערת שלה", כתב תא"ל אורטל לפני קצת יותר מחצי שנה, וציטט את אריק שרון, שהשיב לשאלת מראיין על המחיר שיושת על מצרים במקרה של מלחמה: "זה יהיה כרוך בחורבן נורא של מצרים. חורבן מוחלט".
זוהי גם "דוקטרינת הדאחייה" המפורסמת של צה"ל דהיום, למלחמה בלבנון: "כל כפר שיירו ממנו לעבר ישראל, נפעיל עליו כוח לא פרופורציונלי ונגרום הרס אדיר" (אלוף פיקוד הצפון גדי אייזנקוט, 2008); "נסראללה, אם תפתח במלחמה נגד ישראל – תאבד את לבנון. לבנון תיחרב" (השר נפתלי בנט, 2018); "תושבי לבנון, אני מציע לכם לעזוב עוד לפני שנורתה הירייה הראשונה – עוצמת התקיפה תהיה דבר שלא ראיתם" (הרמטכ"ל אביב כוכבי, 2022). גם כעת, נכון למועד כתיבת שורות אלה, התגובה הצה"לית בעזה מתמקדת בעיקר בזריעת הרס וחורבן מהאוויר.
זו לא רק קריאה שגויה של רמת ההרתעה של אויבינו, אלא גם זלזול באסטרטגיה הרחבה שלהם. לפי אורטל, "בהסתכלות צרה לא ברור מדוע ירצו איראן וחיזבאללה ליזום מלחמה בצפון. ההרס הצפוי ללבנון הוא מובטח ונרחב. גם הסיכון לאיראן אינו מבוטל. כן ברור שבסופה של הלחימה תשמור ישראל על ריבונותה בגבולותיה, והמחיר שישלמו חיזבאללה ואיראן על הישגים ראשוניים במלחמה, ככל שיהיו, יהיה גבוה. מלחמה, לכאורה, לא נראית סבירה או אפילו הגיונית.
"אך האם ייתכן", תהה אורטל, "כי לציר האיראני עשוי להיות היגיון אסטרטגי אחר? מפותח יותר? למשל, חילוץ איראן מהפינה שאליה נקלעה? ייתכן שבהקשר סרבנותה במו"מ על הסכם הגרעין והסיוע שהיא מגישה לרוסיה במלחמתה באוקראינה, או בהקשר עתידי אחר. היגיון כזה ודאי יכלול רעיון נוסח 'שבירת דימוי העוצמה הישראלי', וכתוצאה מכך פירוק המחנה האנטי־איראני המתהווה באזור". שוב, מדהים לקרוא את הדברים שבועיים אחרי שדימוי העוצמה הישראלי נשבר בקול רעש גדול, סעודיה הקפיאה את שיחות הנורמליזציה עם ישראל, וארה"ב יוצאת מגדרה לנסות להציל אותן.
ועוד מאורטל: "ערב מלחמת יום הכיפורים היו בממסד הביטחוני הישראלי מי שחשבו שמדינת ישראל היא מעצמה צבאית מסדר גודל דומה לצרפת ובריטניה. האם המושג 'מעצמה אזורית', שנעשה בו שימוש אצלנו מפעם לפעם, מבורר מספיק בהקשר של היתכנות המלחמה הבאה ותוצאותיה? האם הדימוי העצמי הזה שלנו מסייע לבחינה העצמית הביקורתית שהתגלתה כחסרה ערב מלחמת יום הכיפורים?".
גנץ וסמוטריץ' באותה סירה
דני סנדרסון כתב פעם ש"כולם פה גאונים בדיעבד". הוא צדק. טרם התבררו ממדי הטבח, ועיתונאים מסוימים כבר הצליחו לנפק טקסטים של 3,000 מילה שמסבירים במדויק מי אשם, מה הייתה הקונספציה, היכן נעשו שגיאות טקטיות ומה מהות המחדל האסטרטגי. מכיוון שלא ניחנתי בגאונות דומה, אני מעדיף להיתלות באילן הבודד שכתב את הדברים מראש.
יש סיבות טובות להטיל ספק בלעג הקל להחלטות ראשי המדינה ובכירי מערכת הביטחון. אם שמכם אינו במקרה ערן אורטל או יצחק בריק, סביר להניח שעד לבוקר שמחת תורה גם אתם האמנתם שחמאס ייכשל עוד בשלב חציית הגדר, אם ינסה משהו כזה, שצה"ל ישמיד את מרבית הכוח תוך זמן קצר, ושהפלסטינים ישיגו לכל היותר פיגוע חדירה ממוקד. וגם בריק ואורטל, להזכירכם, דיברו בעצם על הצבא המאומן של חיזבאללה, המגובה במערך רקטי שבעזה יכולים רק לחלום עליו.
בתקופה שבה הוחלף נתניהו בראשי הממשלה בנט ולפיד, לא ראינו שינוי מדיניות באסטרטגיה מול הטרור בעזה או ביו"ש. ולא, הכנסת הכסף הקטארי לחשבונות בנק במקום במזומן, או פגישה עם אבו־מאזן בראש־העין, איננה שינוי מהותי. בפועל, נראה שהדרגים המדיניים נוטים לאמץ את עמדת מערכת הביטחון בסוגיות שעל הפרק. גם אנשי ימין שדיברו שנים גבוהה גבוהה על הצורך במיגור ומיטוט הטרור החמאסי, פעלו אחרת ברגע האמת. נתניהו בראשם, אבל גם נפתלי בנט ("אם היו פוחדים ממדינת ישראל לא היה מי שמניח את המשגר") או אפילו בצלאל סמוטריץ' ("מזוודות הכסף חמורות יותר מפרשת הצוללות") התיישרו לחלוטין עם המדיניות הקיימת ברגע שנכנסו לקבינט. שנתיים אחרי שסמוטריץ' קרא "לכבוש את עזה ולהקים את גוש קטיף מחדש", הוא הגן כחבר קבינט על הכנסת מזוודות הכסף, והסביר שהנסיעה של מפקד פיקוד הדרום דאז הרצי הלוי לביקור בקטאר נועדה להרוויח זמן. בהבדלי הדגשים דקים, כולם קיבלו את מוסכמות היסוד ביחס לבוץ העזתי והציעו מדיניות שלתפיסתם תחסוך בחיי אדם.
וכאן כבר מגיעה בעיה של מדיניות ציבורית: בנושאים מהסוג הזה אין אפשרות לקיים דיון ציבורי רציני. אנחנו כציבור לא חשופים למכלול השיקולים, הערכות המודיעין והיכולות, ולפיכך אין לנו שום דרך לשפוט אם האנשים הללו מנווטים אותנו כראוי בים שורץ הכרישים. יכול להיות שאכן "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", אבל לאזרח שמצביע בקלפי אין מושג אם זה העניין, או סתם חדלות אישים פרסונלית. אותה בעיה קיימת גם בביקורות על ניהול הלחימה בפועל.
זה האבסורד: ככל שהנושא אקוטי יותר לחיינו ודרמטי יותר בבואנו לבחור את המנהיגים – כך קטנה היכולת שלנו לשפוט באמת מי עושה עבודה טובה בחדרי חדרים. מבחן התוצאה המחריד הפעם לא הותיר ספק, אבל כידוע זהו מבחן מתעתע. לו רק השב"כ היה חושף את המתקפה יומיים קודם וחיל האוויר היה משמיד אותם עוד בשלב התכנון, כולנו היינו מאמינים גם היום שעוטף עזה הוא מקום מוגן ויישוביו היו ממשיכים בצמיחה דמוגרפית.
זו הסיבה שאנחנו זקוקים כל כך לאנשים כמו תא"ל במיל' ערן אורטל, שמסוגלים לבחון את המדיניות המוצעת, וחשוב מכך – לבקר אותה, לאתגר תפיסות של מפקדים בכירים יותר, וגם לפרסם לציבור. או כמו שהגדיר חוקר מאוניברסיטת רייכמן את כתב העת שייסד אורטל: "חלק מניסיון מודע ומוצלח של צה"ל להפוך לארגון יותר אינטלקטואלי ויותר צופה פני־עתיד".
חשוב לזכור: ועדות החקירה ישלחו הביתה את מי שישלחו, ועוד ינתחו את שגיאות העבר ויתכוננו למלחמה שלפני. אבל היה לנו אדם שלקח את חוכמת הבדיעבד הזאת וניסה לצפות פני עתיד, ולבצע שינויים לכתחילה. העובדה שלא הקשבנו לו היא יום הכיפורים של ההשוואות ליום הכיפורים.
בקטנה
שאולי טעה. העם הזה כן נדבק, פשוט התברר שאת הדבק מייצרים מדם של יהודים. שותפות הגורל היהודי חזקה יותר מכל חסרונותינו, וזה בולט מאוד בחזית. ובכל זאת, בעורף יושבים כמה אנשים שעדיין ממשיכים בזמזום בלתי פוסק של ניסיונות לרתום את המצב לצבירת נקודות במלחמות היהודים מהעבר. כמה עובדות: צה"ל לא הסיט גדודים מעזה לאיו"ש ערב המתקפה, חיל האוויר פעל גם בשעות הראשונות, לא ידוע על שום "בוגדים" בצה"ל, קרעי לא עומד לכלוא כאן את מי שבא לו, והפרקליטות איננה דואגת לרווחת המחבלים. כמות הפייקים שהודהדו גם על ידי עיתונאים בכירים היא בלתי נסבלת. אכן, אנחנו עם קשה עורף.
