המלחמה שנכפתה עלינו בשמחת תורה איננה רק אירוע צבאי, לאומי וחברתי אדיר ממדים, היא גם אירוע כלכלי שאיננו דומה לשום דבר שראינו בעשרים השנים האחרונות. לא מלחמת לבנון השנייה, לא צוק איתן, לא שום סבב לחימה.
במשרד האוצר ניסו השבוע למפות את הוצאות המלחמה. במעגל הראשון מדובר במענה הביטחוני, שכולל את הוצאות הלחימה הישירות, את גיוס המילואים הנרחב, את ההוצאות לתגבור ביטחון הפנים, את תגבור הוצאות הבריאות והרווחה. המעגל השני כולל את ההוצאות הנוגעות לנפגעים הרבים של אירועי 7 באוקטובר, בראשם כמובן תושבי היישובים בעוטף עזה: תשלומי מס רכוש, פיצוי על נזק ישיר ועקיף ועל אובדן הכנסות, מענקים לרשויות, פינוי למלונות, טיפול פסיכו־סוציאלי והפעלת מערך חינוך לילדי המפונים. מנגנוני הרווחה עובדים לאט, אבל משרד האוצר כבר הודיע על מענק ראשוני ישיר בסך 1,000 שקלים לאדם באזור עוטף עזה, בלי בדיקות וחקירות. אנחנו למודי אסונות בארץ הזאת, ופקידי רשות המיסים ערוכים להתמודד עם ענייני פיצויים ונזקי רכוש. הביטוח הלאומי יודע לתת קצבאות לנפגעי פעולות איבה, וגם מנגנון הפיצויים לעסקים תורגל בתקופה של מגפה עולמית.
אבל היקפי הנפגעים הפעם חסרי תקדים. חִשבו על הפיגועים הקשים ביותר שהיו בישראל – מלון פארק, הדולפינריום, הפיגוע בסבארו. כל אחד מאלה זעזע את המדינה. עכשיו חווינו מאות כאלה ביום אחד. גם הנזקים לרכוש חסרי תקדים. מנהל קרן הפיצויים של רשות המיסים אמיר דהן ציין השבוע שבכל מלחמת לבנון השנייה שילמה מדינת ישראל כמיליארד וחצי שקלים פיצויים. סכום זה משוער כבר כעת רק על הנזקים שהתרחשו ונבדקו. אלה שטרם נבדקו ואף טרם התרחשו, ידרשו תקציבי עתק נוספים.
וישנו המעגל השלישי, שהוא כולנו. כל הארץ חזית. בשבועיים האחרונים, חלקים גדולים מהכלכלה הישראלית כמעט הושבתו. מגזר השירותים עובד על אש נמוכה מאוד. תעשיית התיירות נבלמה, והמלונות משמשים לשיכון מפונים. מסעדות, בתי קפה ומוסדות תרבות לא באמת פעילים. חלק ניכר מכוח העבודה מגויס למילואים, חלקו האחר בבית עם הילדים שלא הולכים למסגרות החינוכיות, וחלק מבלה את מרבית יומו בממ"ד. גם הבנייה נעצרה. בהתאחדות התעשיינים מעריכים שכ־1.3 מיליון מועסקים לא יצאו השבוע לעבודה. ההפסד למשק, להערכתם, מגיע ל־4.6 מיליארד שקלים. רק משבוע אחד.
נרצה או לא, נצטרך לבנות פה שגרה לצד מלחמה. ילדים יצטרכו ללכת לבית הספר, הורים יצטרכו ללכת לעבוד, עסקים יחזרו לפעול
מבחינה כלכלית המצב דומה למגפת הקורונה, במיוחד אם הלחימה תימשך חודשים ארוכים. במשרד האוצר שלפו שוב את כל תוכניות הסיוע מהמשבר ההוא והציעו מענקים לעצמאים, הלוואות לעסקים ודחיית תשלומי מיסים. אלא שאת הקורונה עברנו יחד עם כל העולם, הפעם אנחנו לבד. העולם ממשיך בהתנהלות כלכלית רגילה, אנחנו נשארים מאחור, ויש לכך כבר השלכות: הדולר זינק לארבעה שקלים, וסוכנות דירוג האשראי פיץ' הודיעה שדירוג האשראי של מדינת ישראל מוצב תחת "מעקב שלילי".
"יש גם סיבה לאופטימיות", אמר לנו השבוע ויקטור בהר, מנהל המחלקה הכלכלית בבנק הפועלים. "נכנסנו למשבר הזה עם תנאי פתיחה כלכליים טובים – יחס חוב־תוצר נמוך, גירעון נמוך. רק לחשוב איך המשבר הזה היה תופס אותנו אם היינו בתנאים לא טובים. אנחנו עלולים לעמוד עכשיו בשיתוק של שבועות. אין הרבה משקים מפותחים בעולם שיכולים לעמוד בזה בלי שוקי הון שקורסים, בלי קריסה של המטבע. אוקראינה, למשל, נזקקה לסיוע חיצוני מסיבי כדי שהמטבע שלה לא יקרוס לחלוטין".
בור ללא תחתית
המדינה שהכרנו כבר לא תשוב. זהו מגה־אירוע. רק לפני שבועיים חשבנו שהקיטוב החברתי בשיאו, ושאין דרך לצאת מהבוץ הפוליטי שטבענו בתוכו בחמש השנים האחרונות. עכשיו מתפקדת בישראל ממשלת אחדות, ואין פלג חברתי שאינו מגויס לטובת הניצחון במלחמה. כל הקונספציות ששלטו יצטרכו להשתנות, ובמשרד האוצר כבר ברור שגם תקציב המדינה ישתנה באופן דרמטי.
גם אם הממשלה לא תבצע אף צעד חריג, הגירעון יעמיק מאוד כבר השנה, ודאי בתקציב של השנה הבאה. צמצום הפעילות הכלכלית יביא לירידה משמעותית בהכנסות המדינה, וככל שהמלחמה תימשך כך הירידה תהיה חדה יותר. בצד ההוצאות יהיה גידול חד בהוצאות הביטחון, תשלומים למשרתי המילואים, תשלומים למשפחות הנפגעים, פיצויי מס רכוש ומענקים לרשויות, ליחידים ולעסקים. הגירעון ירקיע שחקים, והבור התקציבי עלול להיות חסר תחתית. ככל שיתארך המשבר יגברו הדרישות לפיצויים: נשות מילואימניקים שנדרשו להישאר בבית והכנסתן נפגעה, בעלי מסעדות בתל־אביב, תעשיית התיירות שמתקפות טילים לא מיטיבות איתה.
"קל להגיד בואו נפצה את כולם, בואו ניתן חל"ת ומענקים לעסקים", אומר בהר, "אבל אם המלחמה הזאת תימשך חודשים ארוכים, הפגיעה בצמיחה תהיה משמעותית. הבור התקציבי עמוק, ולאורך זמן יהיו פה יותר ויותר הוצאות. צריך לחשוב מה יהיו המקורות להביא את כל אלה. אחרת, אנו עלולים להעמיק את הפגיעה במשק".
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' נתן השבוע "הנחיה חד־משמעית שאין מגבלה של תקציב לגבי דרישות המלחמה של צה"ל ושל כוחות הביטחון, ובסיוע לניצולי הטבח". בהמשך גם הגדיר את העיר אשקלון כיישוב ספר לתקופת המלחמה, כשהמשמעות היא השוואת תנאיה לאלה של היישובים הרחוקים עד שבעה קילומטרים מגבול עזה, לעניין הפיצויים בגין נזקי המלחמה. במקביל, באגף התקציבים, גם זה בהנחיית שר האוצר, ניסו לאתר תקציבים קיימים שאפשר להסיט לטובת הלחימה.
שלוש מסקנות מתבקשות מתוך ההבנה הזאת: האחת, הנדיבות צריכה להיות שקולה. מלחמה ארוכה, כזו שלא ראינו כבר עשורים, בוודאי אם היא תתרחב למערכה רב־זירתית – תדרוש משאבים רבים והידוק חגורה בכל מקום שאינו חיוני. המסקנה השנייה היא שנרצה או לא, נצטרך לבנות פה שגרה לצד מלחמה. ילדים יצטרכו ללכת לבית הספר, הורים יצטרכו ללכת לעבוד, עסקים יחזרו לפעול. כשנסיים לקבור את מתינו, נצטרך לחזור לחיים ולבנות מחדש את שנהרס. בקיבוצי עוטף עזה כבר משקמים את הרפתות וזורעים את השדות מחדש. כל מדינת ישראל תצטרך לעשות זאת.
המסקנה השלישית היא שגם הממשלה צריכה לשנות, דרמטית, את סדרי העדיפויות שלה. אחרי שהמלחמה תיגמר, ועדיף עוד קודם, הממשלה תידרש להרכיב תקציב חדש לשנת 2024, במקום התקציב הדו־שנתי שאושר לפני כחצי שנה. השינויים בתקציב לא יוכלו להיות רק טכניים, בדמות הסטת כספים מפה לשם. הם יצטרכו לבטא סדר עדיפויות חדש. לא עוד משרדים מומצאים לענייני משימות לאומיות, חוסן לאומי, הסברה, קידום מעמד נשים ושוויון חברתי. אין צורך בשני שרים באותו משרד, וגם את מספר סגני השרים יש להפחית. צמצום תיקים ואיחוד משרדים, גם במחיר פגיעה באגו של כמה פוליטיקאים, וגם אם הם אנשים ראויים, הוא עניין חיוני. הם יידרשו למחול על כבודם, לזוז הצידה, ולאפשר את הפניית התקציבים לטובת שיקום יישובי עוטף עזה, שהמדינה לא עמדה לצידם בשעתם הקשה ביותר.
הממשלה יכולה וצריכה לספק עוד כמה בשורות לציבור: צמצום הבירוקרטיה לא רק בשעת חירום אלא גם בשגרה, ולא רק עבור אזרחים שנדרשים לה אלא גם לעסקים שיצטרכו להתאושש; רפורמה משמעותית בשירות המדינה, שתצמצם שומנים ותתגמל מצוינות. בזמנים כאלה, כפי שנוכחנו לראות, אנחנו צריכים את הטובים ביותר בשירות המדינה, ושיפור המערכת הממשלתית הוא בהחלט צו השעה; צעד חשוב נוסף הוא ביזור סמכויות לרשויות המקומיות, ששוב התגלו, כמו במשברים אחרים, כמי שמבינות טוב יותר מהממשלה את צורכי התושבים, ונותנות מענה יעיל ומהיר הרבה יותר.
גם חוק הגיוס יצטרך להשתנות. הפטור הגורף לחרדים היה גם לפני המלחמה סלע מחלוקת מרכזי, אבל נוכח האירועים הוא הפך לבלתי נתפס, פריוויליגיה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. נדמה שגם בציבור החרדי גוברת ההבנה שמה שהיה לא יוכל להימשך. גם בהנחה שחרדים לא יתגייסו בהמוניהם, הורדת גיל הפטור, שכבר ירדה מהפרק, יכולה לחזור ולשחרר לכלכלה הישראלית צעירים חרדים, שהיום נדרשים להישאר בישיבות עד גיל 26 או להיות מגויסים בכפייה. ככל שהם יצאו לעבוד ויתרמו לכלכלה הישראלית ולתקציב המדינה, תהיה בכך תרומה עקיפה גם למאמץ המלחמתי.
התגייסות אזרחית
בינתיים, צרכים רבים שעולים מהשטח נענים על ידי התגייסות אזרחית חסרת תקדים. מאות מיליוני שקלים נתרמו בשבועיים האחרונים, בארץ ובחו"ל, ומשמשים לתמיכה בשורה ארוכה של צרכים. מאפודים קרמיים לחיילים, דרך ריהוט לשיכון המפונים, בייביסיטר וארוחות למשפחות אנשי המילואים, הסעות לכל מקום בארץ ואפילו פרחים לשבת. אנשים רבים כל כך נותנים מעצמם ותורמים מזמנם, כספם ומרצם. במו עיניי ראיתי השבוע כיצד שש קומות בירושלים, החמ"ל של ארגון "לב אחד", מוקדשות רק למתן מענה לכל דורש. וזהו רק מרכז אחד מני רבים ברחבי הארץ.
אנחנו אלופים בערבות הדדית, מתורגלים בתמיכה קהילתית כבר אלפיים שנה. זה נכון לעם ישראל באופן מיוחד, אבל כדאי לזכור שזה נכון גם עקרונית: סיוע אזרחי וקהילתי תמיד יהיה טוב יותר ומהיר יותר מסיוע ממשלתי. השבוע התרבו הטענות כלפי הממשלה שהיא לא פועלת מהר מספיק ולא נותנת מענה ראוי לאזרחים ולחיילים. מדובר בחוסר הבנה של האופן שבו ממשלה פועלת: תמיד בקצב איטי יותר, תמיד עם בירוקרטיה, שחלק ממנה גם נדרש. מישהו כותב בפייסבוק שהוא צריך מחשב נייד לילד שלו, ואזרח אחר יכול פשוט לקנות עבורו או להעביר לו את המחשב בלי יותר מדי שאלות. ממשלה חייבת לשאול שאלות. אף אחד מהם לא פועל באופן שגוי, אך מה שאדם עושה עם כספו הפרטי אינו דומה למה שממשלה יכולה לעשות עם הכסף של כולנו.
אם ההתגייסות האזרחית, או לפחות הסיקור התקשורתי שלה, כרוכה באמירות שהיא "נכנסת לוואקום", "איפה הממשלה" ו"הממשלה לא מתפקדת אז אזרחים צריכים לעשות במקומה", קצת איבדנו כיוון. חלק מהביקורת הזו נובע ממקום מובן, אחרי שהמדינה כשלה בתפקידה הראשון לשמור על הביטחון הבסיסי ביותר; חלק ממנה, בפשטות, מוצדק בהחלט, משום שהתפקוד של חלק ממשרדי הממשלה ורשויות המדינה במשבר הנוכחי אכן לקוי ופגום. ואולם חלק ממנה קשור גם לאינסטינקט הישראלי שלפיו אימא־מדינה צריכה לדאוג לכל צרכינו, ושאינו מבין את חשיבותה של חברה אזרחית; וחלק הוא המשך המחאה בדרכים אחרות. ההבדל בין הגישות הוא תהומי. התגייסות אזרחית מחזקת אותנו מול האויב, טענות על אוזלת ידה של הממשלה מחלישות אותנו. לציבור הישראלי, בוודאי לחיילים בחזית, אין סבלנות להמשך ההתכתשות הזאת. יש לנו כרגע חשובות ממנה.
