בשבילי קיבוץ בארי, עטויים בשכפ"ץ וקסדה, מבטינו נמשכים להרס, לחורבן, לבתים המפויחים. לכדורגל שעומד מיותם באמצע הדשא החרוך ולידו אבן גדולה עם כתמי דם. העין שאינה יודעת את נפשה כבר יותר משבוע וחצי מתמקדת בחלון המנופץ, בדלתות הקרועות מציריהן. הלב פועם מהר יותר מהרגיל. דמעות נקוות בקצה העין. אי אפשר אחרת. אנחנו מהלכים דקות ארוכות בעמק הבכא בינות לזוועות, עד שבשלב מסוים אני מרים את הראש כדי לנשום אוויר; להביט בשמיים התכולים, בצמרות העצים, בכל הדומם היפה הזה של סתיו נגבי. כל הדומם הזה שדומם עכשיו בדיוק כפי שדמם בשעות הארוכות, הארוכות והכואבות כנצח של הטבח הנורא. תגיד, אני שואל את הקצין הבכיר שמלווה אותנו, הבתים בשורות הבאות, לא נראה שמישהו נגע בהם. אכן, הוא מאשר לי, איש לא נגע בהם. ומתוך הכאב המצמית, מתוך האבדון שמזכיר באופן מצמרר עיירות יהודיות חרבות במזרח אירופה, אני מכריח את עצמי לחשוב על קרני אור באפלה. יותר מאלף יהודים ויהודיות, ילדים וילדות, מבוגרים, קשישים ותינוקות, שהו בקיבוץ בארי בבוקר שמחת תורה השחור. כ־105 מהם נרצחו, ועוד כ־15 עדיין נעדרים. המחבלים שהו בקיבוץ כמה שעות לפני שהגיע כוח צה"לי משמעותי, ועשו בבארי כבתוך שלהם. וגם בתוך התופת הזו, רוב מוחץ של תושבי בארי ששהו באותו בוקר בקיבוצם, נותר בחיים. זה קרה בזכות מעשי הקרבה אינספור של הורים כלפי ילדיהם. בזכות תושייתם המופלאה של אנשים ונשים עזי נפש שברגע אחד הפכו ללוחמים נגד הרוע המוחלט והחזיקו ידיות ברזל של ממ"דים במשך שעות ארוכות. בזכות תמיכה קהילתית אינסופית שזרמה בקבוצות הוואטסאפ והעניקה לנצורים בבתים אופק, נחמה, עזרה מעשית ובסופו של דבר גרמה לרובם להינצל מהגיהינום. הכאב עצום, בלתי ניתן להכלה. ההתקפה הברברית של הנאצים בני זמננו הייתה כל כך נרחבת, כל כך אכזרית וכל כך מתואמת, שקשה מאוד למצוא נקודות אור באפלה הסמיכה שהשתלטה עלינו. אבל זה בדיוק העניין. אנחנו חייבים למצוא נקודות אור. למצוא אותן, להעמיק בהן, ללטש ולהפיץ עד שהן יגרשו את החושך. וזה חייב לקרות.
וכשאור קטן אחד מפציע, אורות נוספים נמשכים אליו. דפוס בארי כבר פועל (ראו כתבה נרחבת ב"יומן"). בשדות בעוטף עזה ממטרות כבר משקות את היבול הבא, שבוא יבוא. פרות נחלבות. שטח הכינוס שממנו יצאנו לסיור לא יכול להכיל את כמויות האוכל, השתייה, המתוקים והאהבה שמורעפות על החיילים. הנחישות שמפגינים כולם, מופעי אחדות של חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים, פריפריה ומרכז מתרחשים בכל רגע נתון. המעצמה הגדולה בעולם מתייצבת לצידנו ללא כחל ושרק. שתי נושאות מטוסים עם כוח אווירי אדיר עומדות שם עם יכולותיהן המפלצתיות ורק מחכות ליום פקודה. החיים במדינת ישראל ממשיכים לזרום. לא כרגיל, ודאי. אנחנו כואבים מאוד, עצובים מאוד, חוששים – אי אפשר אחרת. אבל יש חשמל 24 שעות ביממה, במרכולים יש סחורה בשפע ואין היסטריה. אולם הנכנסים בנתב"ג מלא לפחות כמו אולם היוצאים. עומר, בכיתה ג', הלך אתמול לבית הספר, וילך אליו גם ביום ראשון. אנשים טובים מפרסמים תמונות מחתונות שממשיכות להתקיים, ילדים שנולדים ולבבות שמתאחדים, בדף היומי מסופר על המלך החשמונאי ינאי שניצח וכבש שישים כרכים, אז מה זה בשביל עם ישראל היום לנצח את חמאס? הצמח ההוא בגינה שחשבתם שמת, פתע מצמיח לו פרח חדש. עם ישראל חי. פצוע, אבל חי. זועם, אבל חי.
תקראו לזה תרגיל בהישרדות. תקראו לזה ריפוי עצמי. תקראו לזה איך שאתם רוצים אבל הכריחו את עצמכם לגלות נקודות אור, לדבר עליהן, לשתף אותן. תכריחו את עצמכם לצחוק. ד"ר ויליאם פריי, פסיכיאטר שהתמחה בחקר הצחוק, גילה שפעולת הצחוק – גם אם נעשית באופן מלאכותי – משפיעה באופן חיובי כמעט על כל מערכת חיונית בגופנו: מערכת הלב וכלי הדם, המערכת החיסונית, המערכת ההורמונלית, מערכת השרירים והשלד, מערכת הנשימה ומערכת העצבים המרכזית. תרימו את הראש לשמיים כדי לחפש שם את הקב"ה ולמצוא אותו. כדי לראות את השמיים התכולים שכבר ראו הכול. כדי להזרים חמצן חיוני לגוף הדואב והמקופל מזוועות התקופה. אין לנו את הפריווילגיה לשקוע בכאב. אתגרים עצומים לפנינו, כולל המערכה הצבאית שאף אחד לא יודע לומר אם היא לקראת סיום או שמא רק התחלה. אין לנו ארץ אחרת. אין לנו עם אחר. וגם אין לנו נפש אחרת. ועל הנפש הזו אנחנו חייבים לשמור. לתת לה את המקום לכאוב ולכעוס ולחשוש, אבל ממש במקביל גם לתת לה את היכולת להתחיל ולהתרפא, להתחיל ולצמוח מחדש.
אנחנו חייבים זאת לעצמנו, חייבים זאת לילדינו שמסתכלים עלינו וקולטים כל רגש שאנחנו מביעים גם אם אנחנו בטוחים שהצלחנו להחביא ולהסתיר מהם, חייבים זאת לגיבורי עוטף עזה, חייבים זאת למדינה וחייבים זאת לעתיד העם היהודי. מסופר על חיים ויצמן, שבאחד מהרגעים הקשים בדרך להצבעה באו"ם על הקמת המדינה, אמר: "אלפיים שנה חיכינו למדינה, ודווקא לי זה קרה". אנחנו בשעה גדולה, איומה וקדושה. אלפיים שנה חיכינו למדינה, ודווקא לנו זה קרה. ודווקא לנו קרא הקב"ה לעמוד בה ולצאת ממנה חזקים יותר. וכך יהיה. שום אופציה אחרת לא הייתה ולא תהיה על השולחן.
