ב-7 בדצמבר 1941 תקפו מטוסים יפניים את בסיס הצי האמריקני בפרל הארבור שבהוואי. בין יפן לארה"ב לא היה מצב מלחמה, וההתקפה הייתה בגדר הפתעה מוחלטת. בהתקפה נהרגו 2,459 חיילים ואזרחים, ונפצעו 1,282 אמריקנים נוספים. ההתקפה הזו שינתה את פני ההיסטוריה, משום שבעקבותיה הודיעו גם גרמניה ואיטליה – שותפותיה של יפן לציר האנטי-מערבי – על כניסתן למלחמה עם ארה"ב, מה שקבע את תוצאת המלחמה העולמית, בהינתן ששתי מעצמות העל – ארה"ב ובריה"מ – לחמו כעת נגד הציר.
ב-7 באוקטובר 2023, בדיוק 82 שנה פחות חודשיים מן ההתקפה בפרל הארבור, תקפו מרצחי חמאס את מדינת ישראל. הם דווקא היו גם קודם במצב מלחמה עם ישראל, מלחמה ארוכת שנים שעלתה בקורבנות רבים, ולמרות זאת ההפתעה הייתה גדולה – הן מצד עיתוי ההתקפה, ועוד יותר מן האכזריות השטנית שבה מומשה. מטבע הדברים, מדינת ישראל יצאה בתגובה למתקפה רבתי נגד חמאס, שמטרתה הוגדרה במפורש כחיסול היכולות הצבאיות והשלטוניות של ארגון הטרור ברצועת עזה.
אבל האמת היא שזו אינה מטרה מספקת. קשה ככל שתהיה ההכרה בכך, הרי גם אנחנו, כמו האמריקנים בפרל הארבור, ניצבים מול ציר רשע גדול ואימתני בהרבה מזה של החמאס לבדו; כזה הכולל גם את חיזבאללה, ובעיקר את ראש הנחש – גרמניה הנאצית של דורנו – הלא היא איראן. מדובר בציר המתכנן להשתלט על המזרח התיכון לכל הפחות, ואולי גם מעבר לכך. אם תצלח מזימתו האזורית, יגדל התיאבון. נראה שהטבח בשמחת תורה היה עוד נדבך במלחמת העולם השלישית שהכריז האסלאם הפונדמנטליסטי, הסוני והשיעי, כנגד המערב ב-11 בספטמבר 2001.
הכאת החמאס לבדו לא תביא לנו את השקט המיוחל. אדרבה, קראתי השבוע פרשנות הגיונית למדי, לפיה איראן הייתה כל כך נחושה למנוע את היווצרות הברית בין ישראל, ארה"ב וסעודיה, עד שהייתה מוכנה לשלם על כך אפילו בחיסולו של חמאס. האסטרטגים האיראנים הרי יכלו להניח מראש שזו תהיה התגובה הישראלית. אין פירוש הדבר שעלינו לפתוח ברגע זה בחזית משולשת שתכלול גם את חיזבאללה ואיראן, שכן אין לישראל אינטרס כזה. אבל חשוב לדעת במה מדובר, ואת היקף התמונה הרחבה: עד שציר הרשע לא יוכרע, ישראל וכלל מדינות האזור שאינן שיעיות לא יוכלו להרגיש בטוחות. מדובר במלחמה שתימשך זמן רב, אולי שנים ארוכות, והיא דורשת כמובן הרבה אורך רוח מבפנים, והרבה שיתופי פעולה מבחוץ.
מול רצועת עזה, כידוע מזה זמן, נדרש פתרון ארוך טווח. מחצית מתושבי הרצועה – כמיליון בני אדם – מתגוררים מאז 1948 במחנות פליטים שלא יושבו מחדש במכוון, כדי שימשיכו להוות אמצעי לחץ על ישראל. האו"ם אף דאג להם לסוכנות פליטים מיוחדת, נבדלת מזו של שאר פליטי העולם. זו פצצה אנושית שאם לא תפורק בצורה מבוקרת, רצועת עזה תמשיך להיות איום על כל שלטון ישראלי, ולמעשה על כל גורם שינסה לשלוט בה. לפיכך, צריך לנצל את המשבר הנוכחי כדי ליזום ועידה בינלאומית שתביא לפתרון שהיה ההגיוני ביותר כבר ב-1948: יישובם מחדש של פליטי הרצועה בחצי האי סיני; שטח ענק שכמעט ואינו מיושב, והוא גם קרוב ביותר לרצועה. המצרים כמובן לא יאהבו זאת – חיבתם לפלסטינים אינה גבוהה בהרבה מזו שלנו – לכן, על ישראל לשכנע קודם כל את מדינות המערב בהגיונו של הפתרון, ולתבוע מהן שילחצו על מצרים בגזרים ובמקלות כך שתסכים לכך.
שנית, על ישראל וארה"ב לחזק ככל האפשר את הברית שהולכת ונרקמת בשנים האחרונות עם המדינות הסוניות המתונות. הן לא היו ציוניות ולא יהפכו לכאלה, אבל מול עיניהן עומד האויב המשותף, והן יהיו מוכנות לתת הרבה כדי שהמדינה החזקה ביותר באזור תעמוד לצדן מול המעצמה השנייה.
והחשוב ביותר: לא ישראל, וגם לא מדינות ערב, תוכלנה להכריע לבדן את איראן. כאן נדרש מאמץ בינלאומי, מהסוג שנאבק מול גרמניה הנאצית. חשוב לחזור למצור כלכלי הרמטי על איראן, לפחות מצד מדינות המערב; מצור הכולל גם פגיעה בכל מדינה שתמשיך לסחור איתה. המצור הזה חייב להימשך עד לקריסתו של המשטר הנוכחי או לפחות עד לכניעתו המוחלטת ופירוק כל מאגרי הנשק והפעילות כנגד מדינות האזור.
