קשה להפריז בעוצמת גילויי הגבורה, מסירות הנפש וההקרבה שהתרחשו בימים הראשונים של המלחמה שנכפתה עלינו בשמחת תורה, כשאלפי מרצחים צמאי דם הסתערו על מתיישבים שלווים בהפתעה גמורה. רבות עוד יסופר על הגבורה העילאית ורוח ההתנדבות של אזרחים ולוחמים שהשליכו את נפשם מנגד כדי להציל את חבריהם. בה בעת, עוד יסופר לדורות הרוע והאכזריות של המרצחים, שלא חסו על תינוקות וזקנים, נשים וילדים.
מטבע הדברים, בימים כאלה צפות ועולות שאלות אמוניות, שבמרכזן התביעה האנושית, המוסרית והאמונית לצדק, לפשרם של האירועים הללו, “על מה עוללת כה לעמך?". השאלה והתהייה מתבקשות וחיוניות, שכן אנו מכירים את דברי הרמב"ם בהלכות תעניות, המלמדים אותנו שבעת שבאה צרה על הציבור, “הרי אנו מצווים לזעוק ולהריע; ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן – וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות".
וכך אנו מוצאים בימים האחרונים את אלו הטוענים שהשבת תבעה את עלבונה על חילולה במסיבה הגדולה – וראיה לדבר, שהיישובים שומרי השבת כמעט לא נפגעו. אחרים הזכירו את אי העברת החוק הפוטר בני ישיבה מגיוס לצה"ל כעילה לטבח האיום, וכן הלאה. הדברים הללו חמורים מכל צד שבוחנים אותם, שכן הרמב"ם דיבר על הצורך שכל אחד יעשה את חשבון נפשו, ואילו רבנים אלו דופקים על החזה של האחר. מעולם לא עלה על דעת רבותינו שאדם יטיח האשמות בקבוצות אחרות, שיאמר להן שבהן האשם ועליהן – ולא עליו – מוטלת האחריות.
אכן, האמירות הללו בעת הזו פסולות מסיבות רבות. הראשונה והפשוטה היא זו הנאמרת בגמרא (בבא מציעא נ"ח) שמי שאומר כן לחברו בעת שייסורים באים עליו עובר על איסור תורה של אונאת דברים. עוד מתינו קבורים לפנינו, אלפי משפחות אבלות, מאות אלפי משפחות דואגות ליקיריהן הנמצאים בדרך למלחמה, ובאים אלו ומצערים את האבלים ומדאיגים את המגויסים.
לאיסור תורה של אונאת דברים מצטרף האיסור לפגוע ברוח העם ביוצאו למלחמה – ואין לך דבר פוגע יותר מאמירות מחלישות כאלה. לא פחות חמורה היא היומרה לדעת דעת עליון. מי מינה את האנשים הללו לקבוע כיצד א־לוהים מנהל את עולמו? מי יודע למדוד את מעלותיו של אדם בשמירת המצוות? ומי יודע כי הנהגת השם את עולמו בעת הזו היא של שכר ועונש אישיים?
האם כשנהרגו עשרות היהודים הצדיקים במירון, שכולם היו שומרי תורה ומצוות, מישהו העז לומר את הסיבה למידת הדין הגדולה שנמתחה עלינו? האם כשנרצחו קדושי עליון במסעות הצלב ובשאר גזרות, היה מי שההצביע על חטא שבגללו נענשו?
תמיד יש בקשה וחיפוש לראות במה אנו יכולים וצריכים לתקן, והן לגיטימיות וחיוניות.אבל מעשים אלו נעשים תמיד כהתבוננות של האדם כלפי עצמו וקהילתו, מתוך ענווה ובקשה, ולא מתוך קביעה מוחלטת, תוך ניצול ציני של אסון שהתרגש עלינו. מותר ונכון להצביע על כשלים מדיניים פוליטיים – החל בהתנתקות ובהסכמי אוסלו ודרך חיזוק החמאס ועוד – שכן בכך אין הטוען, ולא חשוב מאיזה צד הוא, מתיימר לומר מה התוכנית הא־לוהית. יש כאן התבוננות אנושית ריאלית, שבוחנת את המשגים שנעשו או לא נעשו בעבר, במטרה לתקנם בעתיד. גם העיסוק בשאלות אלו לא תמיד נכון בעת מלחמה, אולם הוא לפחות רלוונטי לשיח ולתיקון המתבקשים.
ההתיימרות לדעת דעת עליון יכולה תמיד להיות חרב פיפיות ביד כל העוסק בכך. בעת הזו היא מהווה פגיעה נוראה בציבור ובמאמציו לאחות את שבריו לקראת מלחמה קשה הצפויה לנו. הציפייה מחכמי ישראל לעת הזו היא לחזק את הלוחמים, את המשפחות האבלות על יקיריהם שנפלו, את המשפחות הדואגות ליקיריהם שבשבי ואת המנהיגות הצבאית והמדינית הנמצאת בצומתי קבלת החלטות קשות. תנו עוז לא־לוהים.
הרב דוד סתיו הוא יו"ר ארגון רבני צהר ורבה של שהם
