צפוף אצלנו בחפ"ק. כבר כמעט שבועיים אנחנו מדלגים מאירוע לאירוע וממשימה למשימה. בתוך הרכב, עם הציוד והנשקים, בקושי יש מקום לזוז. לכאורה היינו אמורים לריב כל הזמן, שהרי אנחנו שונים כל כך. אנחנו מגיעים ממקומות שונים בארץ – מהצפון ומהדרום, מהמרכז ומיו"ש. דתיים וחילונים, ימין ושמאל, קרניבורים וצמחוני. בשגרה אנחנו כמעט לא נפגשים. גרים ביישובים נפרדים, שולחים את ילדינו למערכות חינוך נפרדות. גזורים למגזרים, מחולקים למחלקות, מפולגים למפלגות. ולמרות שאנחנו מתווכחים ומתקוטטים לא מעט – מפוליטיקה וענייני היום, ועד מי ישב במושב הלא נוח שבאמצע הספסל האחורי – אנחנו לגמרי ביחד בכל המשימות שלנו.
עוד כילד תהיתי כיצד בזמן המבול הצליחו כל החיות לשרוד בתוך תיבת עץ לא גדולה. שהרי אם נח אסף אליו את כל חיות השדה, ניתן היה לצפות שהאריה יטרוף את הזברה והטיגריס את הכבשה. "קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה", אמר הקב"ה לנח, משמע לבנות קן ומדור נפרד לכל חיה וחיה. לפעמים יש לי הרושם שהחברה הישראלית אימצה את השיטה הזו כדרך חיים. כדי שלא נטרוף אחד את השני כאן במזרח הפרוע, נקטנו גם אנחנו בגישה הזו: – כל קהילה בנתה לעצמה קן נפרד, כל קבוצה הקימה לעצמה מוסדות נפרדים, כל תנועה בנתה מערכת חינוך משלה, יישובים, קהילות ומסגרות. וכך הצלחנו במשך למעלה משבעים שנה לא לטרוף איש את רעהו. לחיות אחד ליד השני, ולא אחד עם השני. לא נפגשים, לא מתערבבים, לא טורפים ולא נטרפים.
בשמחת תורה התעוררנו לזוועה שלא ידענו כמותה. יחד עם כל הקונספציות והתפיסות שליוו אותנו בשנים האחרונות ושקרסו בבוקר השבת השחורה הזו, קרסו גם לא מעט גדרות ומחסומים. הגבולות נחדרו, היישובים נפרצו. תוך שעות מצאנו את עצמנו בתוך מבול של פורענות, כשכולנו נתונים באותה תיבה. ברשימות ההרוגים המתארכות מצויים דתיים וחילונים, חיילים ואזרחים, ימנים ושמאלנים, בדואים מהפזורה ועובדים זרים מתאילנד. אין קבוצה שאין בה מת. אל המשימות הרבות והקשות זינקו מיד תומכי רפורמה עם כוח קפלן, חרדים מזק"א לצד קיבוצניקים מהשמו"צ. התרגלנו לחשוב בשבטים ומגזרים, ופתאום מצאנו את עצמנו בסירה אחת.
צפוף אצלנו בחפ"ק, ובכל זאת באורח פלא יש מקום לכל הצוות. בכל פעם שאנחנו קופצים ונדחסים בו, אני חושב על אחת המימרות החביבות עליי בדברי חז"ל: "כי רחימתין הוה עזיזא – אפותיא דספסירא שכיבן; השתא דלא עזיזא רחימתין – פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן" (סנהדרין ז). ובתרגום חופשי: כשאהבתנו הייתה עזה – על להב החרב שכבנו; כשאהבתנו אינה עזה – מיטה של שישים אמות לא מספיקה לנו. השאלה אם יש או אין מקום איננה נגזרת מרוחב החדר אלא מרוחב הלב, וההתלבטות אם להתאחד או להיפרד היא פריווילגיה של עתות שלום. תנועת ההידחסות, הצמצום והכיווץ הזו, שמתאמצת לעשות מקום לחברים שיושבים לצידי בחפ"ק, היא סימן ההיכר העמוק ביותר של האחווה והרעות. אם מרווח ונוח לי עד בלי די, כנראה אני נמצא שם לבד.
אני שומע בימים האחרונים לא מעט חברים שיש להם "פתרון" ברור ופשוט בנוגע למה שצריך לעשות כעת. בדרך כלל הם מלווים את דבריהם בהאשמה כלפי איזו קבוצה בתוכנו שלא מאפשרת לבצע את הפתרון הזה. נראה לי שקשה להם להכיל את הרעיון שאין בידם פתרון מלא ופשוט למציאות הקשה והסבוכה, עד שהם מעדיפים לחשוב שיש להם פתרון, זה רק ה״הם״ שלא נותנים לבצע אותו. אני מעדיף להודות שאין לי פתרון, מלהאשים את האחים שלי בבעיה.
כולנו מחפשים עוגן בעת הזו, איזה זיז יציב שאפשר להיאחז בו. אני לא מוצא אותו באף אחד מההנהגה הפוליטית, לא בהצהרות מלחמה נבובות, וגם לא בתוכנית בהירה של מה שצריך לעשות כעת. העוגן שבו אני נאחז, שהוא קו התקווה וחבל ההצלה, נמצא בחפ"ק הצפוף שלנו. בצבא העם שרבים כבר הספידו, בכור ההיתוך שלכאורה נס לחו.
במבט לאחור על השבועות האחרונים, אני יכול לומר בפה מלא שקונספציית הגדרות שלי קרסה והתרסקה. גיליתי שהגדר בינינו ובין רצועת עזה היא לא מה שיציל אותנו. גיליתי שהוויכוח על הגדרות בכיכר דיזינגוף הוא לא מה שיהרוג אותנו. אך בעיקר התברר לי שהגדרות שהקמנו בתוכנו הן מיותרות, מדומיינות ומזיקות. גם בזה נצטרך לטפל בשש אחרי המלחמה.
