"והחי ייתן אל ליבו" (קהלת ז', ב'). אנחנו נמצאים בשעות נוראות של אבל קשה מנשוא, אבל במוות יש כוח להבהיר לנו את סיבת החיים ומשמעותם. באמצעות המוות ודרכו ניתן להבין לשם מה אנחנו כאן. אם לא נתעורר לבדוק את סיבת האסון הכבד שנפל עלינו, גם אם איננו יודעים בוודאות מהי ורק נדרשים לשער אותה, נשלם חלילה כפל־כפליים. אנחנו נתבעים לחשבון נפש ומחויבים בו.
על פי הרמב"ם בהלכות תעניות, התייחסות לצרה גדולה שנפלה עלינו כמקרה בלבד, שאיננו משקף מציאות, מביאה לכך שסיבת האסון לא תזכה למענה ולפתרון – מה שעלול להביא אסון על אסון.
התוודענו לנקודת המקור ברוע של האויב – אל־אקצה. מתוך הכוונות הזדוניות שלו שיצאו לפועל, אנחנו נדרשים במקביל לחזור ולחפש את נקודת המקור שלנו. זו הנקודה האחת שממנה הושתת העולם: "יברכך השם מציון" (תהלים קכ"ח, ה'). "מטה עוזך ישלח השם מציון, רדה בקרב אויביך" (ק"י, ב') – מטה העוז שבו היכולת לרדות באויב נשלח משם.
"ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו" (במדבר ל"ה, ל"ג). מתוך התובנה שחיות אדם דינן מוות, שאין להן זכות קיום, וגם לא למחנכים ולהורים שגידלו את המפלצות האלה ולילדים שעתידים לצאת מהם – אנחנו נדרשים היום לקבל את הכוח הזה.
את הכוח הזה, כאמור, אפשר לקבל רק ממקום אחד, מהמקום שקצת הזנחנו. לא רצינו לומר שהמקום המקורי שלנו איננו הכותל המערבי אלא זה שמעבר לו, אבל כעת אנחנו מצווים ונדרשים להפנות למקום המקדש ולקודש־הקודשים את מבטנו. לא רק בתפילת עמידה, כפי שקובע השולחן ערוך אורח חיים בסימן צ"ד, אלא בכל רגע ביום. משם הכול מתחיל, ולשם הכול הולך.
כפי שהברברים המפלצתיים חזרו למקורם לפי המופיע בכתביהם, כך נוצר אצלנו צורך דחוף וקיומי לחזור למקורנו שלנו.
הרצח וההריגה הן משמעות חייהם. הם חיים על המוות שלנו, ואנחנו חיים על מקור החיים.
"ויציצו כל פועלי אוון להישמדם עדי עד" (תהלים צ"ב, ח') – זה לא עניין מקרי או נקודתי. אסור לומר שכביכול "הם צצו" משום מקום. זה לא עוד קוץ שככל שמתאמצים לקצוץ אותו הוא מוסיף לגדול. במקרה הזה יש לעקור אותם משורשם.
כדי לעשות זאת יש לחזור בעצמנו אל השורשים שלנו. השורש שממנו אנחנו מקבלים את הכוחות הוא בית המקדש, שממנו לפי המדרש נוצר האדם הראשון, שממנו התפילות עולות והברכות יורדות.
"כי שם ציווה השם את הברכה, חיים עד העולם" (תהלים קל"ג, ג'). משם נקבל את הכוחות ואת היכולות לפעול. זה המקום שמחבר את כולנו למשפחה אחת, זהו מקור האחדות – ומשם בעזרת השם נצא וננצח.
