החטא הגדול הוא ההתייחסות הסלחנית רבת השנים לחמאס, לג'יהאד האסלאמי ולשאר זרועות האויב – גופים שמעומק שטחנו ואף מלב הבירה הצהירו מפורשות ובקביעות על כוונותיהם הרצחניות.
במשך עשורים רבים מדי כל אלו נתפסו כאן כאויב מחמד, והיחס אליהם היה בהתאם. יותר מדי גורמים, ולאסוננו גם בימין העמוק, טענו שאסור למוטט את חמאס "כי במקומו יקום יריב גרוע יותר". היו מביניהם גם מי שהסבירו – שומו שמיים – ש"חמאס הוא נכס".
האויב מעלה בכל הזדמנות את הר הבית על ראש שמחתו. מוחמד דף למשל, ראש הזרוע הצבאית של ארגון הרצח, התבטא כך במוצאי שמחת תורה: "הזהרנו את האויב בעבר", הוא אמר. "הם טימאו את אל־אקצה ופגעו במורביטאת. הזעם של אל־אקצה התפוצץ היום, ופעילינו הצבאיים יגרמו לאויב להבין שעבר זמנו". בעוד שצה"ל העניק למבצע את השם הנבוב, חסר המשמעות והתוכן "חרבות ברזל", בחמאס כינו אותו ישר ולעניין – "טופאן אל־אקצה" – מבול אל־אקצה.
אתר הקול היהודי חשף זה מכבר שעמותה המזוהה עם חמאס בשם זקאת אל־קודס פועלת באין מפריע מתוך הר הבית במשך יותר משלושים שנה. מי ששימש כרואה החשבון של העמותה במשך 12 שנים הוא לא אחר מאשר השר לשיתוף פעולה אזורי מטעם מרצ לשעבר, חבר הכנסת לשעבר עיסאווי פריג'. איש לא חשב להעמיד אותו לדין מאז חשיפת הפרשה לפני שנה וחצי.
גורם נוסף בעמותה שזוכה משום מה לחסינות הוא יושב הראש ומורשה החתימה מטעמה – מנהל מסגד אל־אקצה עומר אל קיסוואני. הוא יוצא ובא בשטח ההר, מסתובב בו בחופשיות, על אף הקשר המובהק שלו – כפי שנחשף בתחקיר של אתר הקול היהודי – לרוצחו של אליהו קיי, שנרצח סמוך להר הבית לפני שנתיים בידי פאדי אבו־שחידם. אותו מחבל היה פעיל מרכזי בהר ובווקף, וצולם לצידו של אל־קיסוואני ולצד מנהל הווקף עזאם אל־חטיב בטקס סיום של אחד מקורסי ההכשרה שערך בהר. ובכל זאת, אל־קיסוואני טרם הועמד לדין, ומוסיף להסתובב בחופשיות בהר הבית בין הקבוצות היהודיות, שתנועתן מוגבלת בהרבה מזו שלו.
המציאות איננה כתמול שלשום. צעדים שעד בוקר שמחת תורה נתפסו כלא ייתכנו בדורנו נחשבים לפתע הכרחיים. כשהאויב חוטף את אזרחינו ומסמן את הר הבית כיעדו המרכזי – זה הזמן לשנות את הכללים
הצבת שלטים רשמיים של חמאס בהר היא פעולה שמתבצעת שם מדי מועד מוסלמי, או סתם ביום שבו ההר ריק מיהודים והמשטרה מצמצמת את כוחותיה במקום. ביום שישי של הושענא רבה, כמה שעות לפני הטבח בדרום, נתלה בהר שלט חמאס שעליו הכתובת המצמררת "הדרך לירושלים רצופה בדם". אם מאן דהו טרם הבין את המסר כראוי, צורפו לכרזה תמונות רוצחי יהודים מהשנים האחרונות, כדוגמת רוצח השבעה בנווה־יעקב בחורף האחרון, וכן מחבל נוסף שחוסל במעלה־אדומים כמה חודשים קודם. המשטרה אינה מונעת את תליית השלטים על אף משמעותם האסטרטגית, ומסתפקת באכיפה שבדיעבד. גם קריאות שטנה ביחס ליהודים נשמעות לא מעט במקום הקדוש בעולם. בין השאר זועקים שם "חייבר יא יאהוד" – איום על כוונה לטבוח ביהודים, כפי שמוחמד טבח ביהודי חייבר. כולנו נוכחנו לדעת בשבת השחורה של שמחת תורה שלאיומים הללו יש כיסוי ממשי במציאות.
אתר הקול היהודי חשף גם שבחודשים האחרונים נעצר איש ווקף, לואי אבו־סעד, לאחר שנופף בנשק במהלך חתונתו, בעוד שהזמר פצח בשיר הלל לעודאי תמימי – המחבל שרצח את נעה לזר הי"ד. לקינוח כללה החתונה ההיא נאום הסתה חריף, כשברקע מוקרנות תמונות החתן המאושר כשהוא תוקף שוטר בהר הבית, עבירה שבגינה גם נכלא. אחיו של החתן, אגב, אף הוא מחבל משוחרר. איש ווקף נוסף, פאדי עליאן, נעצר לפני שנתיים לאחר שנשק שרכש בשכם והחביא אצל קרוב משפחתו שימש את קרובו לביצוע כמה פיגועים.
בשבוע שעבר הפיץ חמאס כמה וכמה כרזות רשת המצהירות מפורשות שהמטרה הסופית של ההתנגדות האסלאמית במבצע היא הר הבית וכיפת הסלע. ההר הוא סמל המאבק הפלסטיני והעילה המרכזית לקיומו עוד מימי חאג' אמין אל־חוסייני, ועד לחמאס בעזה 2023, שהתעלה על מורו ורבו הרצחני בכמה רמות. אל מול הגישה החד־משמעית בקרב האויב, אצלנו ממשיכים כרגיל במדיניות המסרים הסותרים, שרואה בווקף – זרוע בפועל של חמאס – שותף לגיטימי. בעיניי ראיתי חילופי נשיקות בין ראשי הווקף לקציני משטרה.
המציאות איננה כתמול שלשום. צעדים שעד בוקר שמחת תורה נתפסו כלא ייתכנו בדורנו נחשבים לפתע הכרחיים. כשהאויב חוטף את אזרחינו ומסמן את הר הבית כיעדו המרכזי – זה הזמן לשנות את הכללים ולהחליט על מתן חופש גישה ליהודים, וגם חופש פולחן. ייתכן שזה הנשק היעיל ביותר נגד האויב, נשק שמעולם לא נוסה.
לא עוד תשעה שערים למוסלמים ואחד לכל השאר, שבקושי פתוח, אלא שוויון מוחלט בתנאים; לא עוד משגיחים שתפקידם לוודא שיהודים לא ימלמלו במתחם. "מומחי הביטחון" שהביאו אותנו עד לתהום הנוכחית, שהטיפו לנו במשך שנים לצאת מעזה, להחריב יישובים יהודיים בחבל הזה ולשאת ולתת עם חמאס – ודאי יזהירו שצעדים כאלה בהר הבית יגררו מהומות. אחרי זוועות שמחת תורה תשפ"ד, נדמה שמותר כבר לפקפק בתחזיות שלהם. חובתנו לוודא שאלו שהכריזו על "מבול אל־אקצה" יישטפו בזרמיו האדירים.
