דוד של אשתי, ר' דוד בריסק ז"ל, שאלני פעם אם אני יודע שירת האזינו בעל פה. להפתעתו, אמרתי באוזניו את השירה מתחילה ועד סוף. אז סיפר לי איך בא עם כמה בחורים ירושלמים שהתנדבו לבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, להיפרד ממורם ורבם הרב שרגא פייבל פרנק זצ"ל. שאל אותם הרב: יודעים אתם שירת האזינו בעל פה? אמרו לו: לא! אמר להם: כל יהודי חייב לדעת, שהרי כתוב: "כי לא תִשָכַח מפי זרעו". אמרו לו: רבינו, זה נאמר על התורה! אמר להם: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" – הפסוק נאמר במיוחד על שירת האזינו. תאמרו שירה זו בכל יום בסוף התפילה, וזה ישמור עליכם. ואכן, כך היה.
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא).
שירת האזינו צריכה להיות שגורה על פינו כמו קריאת שמע, כי היא עֵדות; עדות נבואית מיוחדת שנאמרה למשה בימיו האחרונים, על מנת ללמד את העם. היא מתארת את ההיסטוריה הצפויה אחרי מות משה. מקופלים בה ימי השופטים והמלוכה, צָרות מואב ועמון נגד ישראל, סיסרא ומדיָן, פלִשתים וארם, עד מצור שומרון והישועה מלחץ ארם. כל הצרות שלפני המעצמות, החורבנות והגלויות.
רמז לכך נמצא בלשון ספר מלכים, בנבואת יונה בן אמיתי לישועת ישראל מיד ארם, ביד ירבעם בן יואש: "הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה, כִּדְבַר ה' אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא, אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר. כִּי רָאָה ה' אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד, וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל" (מלכים־ב, יד). ממש כלשון השירה.
לפי הדברים שראינו לעיל, מסתבר שאין גלות בשירת האזינו. השירה מדגישה זאת במילים: "אמרתי אַפְאֵיהֶם" (ל, מ), 'אַפְאֶה אותם'. דהיינו אַשליכֵם לכל רוח ופֵאה, לקצה העולם. אמנם לא עשיתי כך "מפני כַּעַס אוֹיֵב… פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה…" (כפי שפירש רש"י). הוכחה ברורה לכך שאין גלות בשירת האזינו נמצאת בדילוג השירה מפרקי בראשית, הם "יְמוֹת עוֹלָם", ישר אל המִדְבָּר; ללא אזכור של גלות מצרים או יציאת מצרים. במקום שגלות מצרים לא נזכרת, אין מקום לגלות בכלל.
המודל של "חורבן, גלות וגאולה" נמצא במוקד ברית הברכה והקללה (דברים כח-ל). בשירת האזינו, לעומת זאת, יש מודל אחר: "מצוקה וישועה". לחץ וצרות מצד אויבים שכנים, עמים קטנים ומרגיזים. בלי מעצמות גדולות "מִקְצֵה הָאָרֶץ", בלי חורבן וגלות ובלי גאולה ותשובה. רק ישועת ה' לעמו על אדמתו, למען שמו הגדול הנקרא עלינו. גם בימינו, אחרי חורבן הגולה בשואה וקיבוץ גלויות "מִכָּל הָעַמִים" (ל, ג), אנו ניצבים בארצנו הקטנה מול "לֹא־עָם" ו"גוֹי נָבָל" (לב, כא), שמציק ופוגע בנו תדיר, כאשר כבר אין גלות. במקביל, אזהרת השירה מפני "וַיִשְמַן יְשֻרוּן וַיִבְעָט" (לב, טו) ניצבת לפנינו במדויק, באור אדום בוהק.
הנה עוד כמה דוגמאות זועקות בשירה זו:
מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב,
וּמֵחֲדָרִים אֵימָה,
גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה,
יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה;
במלחמות מצור, החרב מְשַׁכֶּלֶת בחוץ,
והאֵימה בפנים, ואין הבדל בין בחורים לוחמים ובין נשים, תינוקות וזקנים.
אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף,
וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה,
אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם,
וַה' הִסְגִּירָם;
תבוסה מתחילה בהתפרקות פנימית ובהסתר פנים. לא יתרון כוח מביא ניצחון אלא מנוסת המובסים,
אחרי שאיבדו את כוחם הפנימי ואת ביטחונם בשם ה';
ה' הסגיר את עמו בגלל חטאיהם, כי הוא מקור האמת והצדק.
הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי,
חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי;
חשבון הדמים יִנָקֵם בעֵת הקֵץ החָתוּם והכָּמוּס בסוד ה', 'באוצרותיו'.
כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ,
וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם,
כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד,
וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב;
אכן, אז ידון ה' את עמו במידת הרחמים, וידון נקם בגויים (ראב"ע);
יעצור את ("יתנחם על") הדין הקשה על (ישראל) עבדיו;
"אָזלַת" = 'אָזלָה', כָּלָה כוח, הלכה ונעלמה יכולת עמידתם (ראב"ע),
ואפס נושע ונעזר, כי אין עוֹצֵר (שולט) ועוזר, ואין מושיע לישראל.
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ,
כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם,
וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו,
וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ;
קריאה לגויים – הַכריזו גויים על ישועת ה' לעמו, ושַבְּחוּהוּ (ראב"ע);
ה' יכפר אדמתו ועמו (רס"ג ורש"י), יטהר עמו על אדמתו (ראב"ע);
או – יכפר דמי עמו שנשפכו על אדמתו (רשב"ם);
ויש מפרשים 'יִמחֶה דמעת עמו' (ח"א גינזברג לפי האוגריתית), כעין דברי ישעיהו: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱ־לֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר" (ישעיהו כה, ח).
הציבור בישראל רחוק מלהבין מה שקרה ביום אחד של חג שמחת תורה, שהפך לטבח של יותר מאלף ישראלים ביום אחד. בשירת האזינו מתוארים מאורעות דומים ומחרידים, שאין בהם הבדלים בין בחורים לוחמים, נשים, "יונק עם איש שיבה". זה נקרא "הסתר פנים". למה ה' הסתיר פניו מאיתנו? כי הכעסנו מאוד בהבלים ושטויות, והוא משלח בנו "גוי נבל" שהוא "לא עם".
האם הישועה בשירת "האזינו" תלויה בתיקון ובתשובה מצידנו? בהנהגה ראויה? לא. דווקא כאשר "אפס עצור ועזוב", הישועה תתגלה כנקמה גדולה למען שמו הגדול של א־לוהי ישראל, שאויבינו כבר מסמנים אותו כתומך בהם וברשעתם, חס ושלום. כמה זמן דרוש עד שזה יתגלה לעינינו ולעיניהם? "הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי". נתפלל כל יום עם שירת "האזינו", שנזכה לראות במהרה את יד ה' בחיסול הרשעה, ונרנן עם הגויים הטובים בכפרת "אדמתו עמו".
מעובד מתוך ספרו של הרב יואל בן־נון, "מקראות – בינה בתורה" ספר דברים
