בין אמת לדמיון: מה ניתן ללמוד ממחאת הדרוזים?

המאבק סביב חוק הלאום הוא לא יותר מאשר מכה קלה בכנף מבחינתו של ראש הממשלה נתניהו. נכון, הוא לא צפה את המחאה בעניינו של החוק ובעיקר לא העריך את ההתנגדות בקרב הקהילה הדרוזית, שהצטרפה למאבק שמנהלות קהילות אחרות להבטחת מעמדן בתוך הסדר הישראלי ובעיצוב המרחב הציבורי. הקהילה הלהט"בית, המנהלת את המאבק בעניין חוק הפונדקאות היא דוגמא אחת לכך ונוספת היא החרדים המנהלים מאבק מתמשך בנושא חוק הגיוס. גם למאבק הדרוזי הקשר קהילתי המתנהל על רקע שחיקה מתמשכת במעמד הבכירות של בני העדה ביחס לתתי-קבוצות אחרות בחברה הערבית, אשר הקנה להם לאורך השנים תגמולים סמליים ונגישות למשאבי המדינה.

אולם בעת הנוכחית המאבק של הדרוזים אינו מייצג רק התנגדות בעלת מאפיינים קהילתיים, שנועד להיטיב את מעמדם. הממד הסמלי שנקשר בשבועיים האחרונים למאבקם ונוגע לדיון שהתפתח בישראל סביב ערכי יסוד נשגבים כמו שוויון, אחווה ושותפות, הפך את הדרוזים לחזית בהתגוששות פוליטית-רעיונית בתוך הקולקטיב היהודי – בין פריפריה למרכז. ספק אם הדרוזים תכננו כך את העניין הזה, אבל הרושם הוא שהם הלכו והתמסרו. במידה מסוימת גם נסחפו בעל כורחם לפוזיציה המיוחדת שהוענקה להם מכוחם המתגלגל של האירועים סביב חוק הלאום. באלה היה משום פרץ היסטורי, אשר אפשר לקהילה הדרוזית לצאת מעמדת השוליות היחסית, שבה היא נתונה, ולתעל את עצמה למקום מרכזי יותר בשיח הישראלי.

השיח הפוליטי שעטף בשבוע האחרון את המחאה באמצעות מערום של ססמאות מופשטות והיגדים נורמטיביים, טען את הסיטואציה הפוליטית-חברתית בסוג של אשליה אודות סדר חברתי חדש הנרקם בחצר הישראלית ועומד לכבוש אותה מבפנים. אולי זה גם מה שסייע להפגנה בכיכר רבין להפוך למפגן מחאה מרשים כל כך. אבל בנקודה הזו ממש קבורה האמת הנוגעת למחאה סביב החוק וגם כנראה לעתידה. מי שמתבונן מתחת לפני הכיכר יכול היה להתרשם מהפער שבין הממד המדומיין של המחאה – זה שהצביע על היותה נקודת שבר בזמן ההיסטורי של מדינת ישראל, לבין הממד האמיתי שלה – אשר מלמד דווקא על מגמה של המשכיות בהגדרת עמודי התווך הרעיוניים המכוננים את החברה הישראלית.

על הבימה בכיכר רבין וברחבת הכיכר עצמה בלטה נוכחות ראשי העדה הדרוזית,  'הביטחוניסטים' וראשי השירותים החשאיים לשעבר, אנשי ציבור משמאל וגם אזרחים מוטרדים מן השורה. עם זאת, נעדרו ממנה אי-אלו גורמים שספק אם חסרו למארגני המחאה ותומכיה , למרות שלכאורה חוק הלאום נוגע הרבה יותר אליהם מאשר על מכונני המחאה. כך, איש מבין הרשימה הערבית המשותפת לא נכח באירוע. גם לא יושב הראש איימן עודה שבהתייחסויות לחוק הלאום נקט קו מרוכך יחסית. אפילו נציגי ארגוני החברה האזרחית הערבית, הנושאים בשגרה את נס המאבק בנושא השוויון האזרחי, לא היו שם באותו ערב מכונן ולא זכו לאותה תמיכה שלה זכו הדרוזים. הבימה בכיכר הייתה כשרה גם אם לא למהדרין. כמה סמלית הייתה העובדה שאירוע שנועד לבשר על שחר של יום חדש, שוויוני והומניסטי לישראל שוויונית, התמקם באופן סמלי במקום הנושא את שמו של ראש הממשלה, שעיגן מחדש (בעקבות אירועי יום האדמה של 1976) את יסודות המדיניות כלפי המיעוט הערבי-פלסטיני, שקבע דוד בן-גוריון. כמעט מיותר לציין שאלה קיפלו בחובם מרכיב מובנה של אי-שוויון אזרחי וקולקטיבי כלפי המיעוט הערבי-פלסטיני.

מנקודת מבטם של לא מעט יהודים, הדרוזים הם 'אחד משלנו', גם במובן הזה שנאמנותם – בשונה מזו של הקהילה הערבית-מוסלמית – אינה מוטלת בספק. נייר הלקמוס של ערך הנאמנות  בא כמובן לידי ביטוי באחוזי הגיוס של בני הקהילה לצה"ל ובמושג 'ברית הדמים' שאינה רק הגדרה תיאורטית. החיבור הזה הוא שהפך את הדרוזים לנושאי דגל המאבק המדומיין על עתיד המדינה שממנו נעדרה הקהילה הערבית-מוסלמית. היעדרות זו השתקפה לא רק בהיבט המוחשי של היעדרות נציגים ערבים-פלסטינים מן ההפגנה, אלא גם במסרים שהשמיעו מתנגדי חוק הלאום וראשי המחאה. אלה העמידו את עיקרון השוויון לא כערך מוחלט שנפגע בעקבות חקיקת החוק, אלא כמהות מותנית המתייחסת בעיקר לבני הקהילה הדרוזית.

מנקודת מבט זו, אירוע המחאה בכיכר רבין נופל הרחק מן מהשיח הפוליטי המצוחצח שליווה אותו וקשה לראות בו אבן פינה משמעותית בדרך להגדרה מחדש של סדר יום חברתי בישראל. המחאה ללא ספק מבטאת רגשות תסכול אותנטיים של חלק גדול מאלה שפקדו את הכיכר, בעיקר של בני הקהילה הדרוזית. אולם, היא אינה מבשרת על  חזרתו לקדמת הבימה של סדר היום הקוסמופוליטי-ליברלי משנות התשעים של השמאל הישראלי בגלגול חייו השני. נהפוך הוא. היא מעידה על התוחלת המוגבלת של המחאה, ובסופו של עניין היא מהדהדת מחדש את תכולתו הרעיונית של הסדר הדומיננטי במדינת ישראל, שאפילו חלק ממארגניה ואלה שהציבו את עצמם בחזיתה שותפים לו.

המחשה ליציבותו של הסדר הרעיוני הישראלי, ניתן למצוא בנתוני סקר דעת-קהל שפורסם לפני כשבוע מטעם אתר החדשות 'וואלה'. שני שלישים מהנשאלים בו הביעו תמיכה בחוק הלאום וכשליש התנגדו. אם נתרגם את הדברים למונחים מעט יותר מופשטים, מדובר בהשתקפות של מערך הכוחות החברתי הנוכחי שמעניק לימין-מרכז דומיננטיות בקרב שני שלישים של אזרחי המדינה ומצמצם את השמאל לשליש הנוסף. יתרה מזו, העובדה כי דמויות פוליטיות מהימין-מרכז, שיהפכו לשחקנים פוליטיים משמעותיים במערכת הבחירות הבאה, כמו חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס ויאיר לפיד, נקטו עמדה מרוככת כלפי החוק ונמנעו מלהציב עצמם בקדמת ההתנגדות הפוליטית לחקיקה, מהווה אינדיקציה נוספת לתכולת הזרמים הרעיוניים המעצבים את החברה הישראלית ומגדירים אותה.

המחאה הנוכחית סביב חוק הלאום היא אם כן אירוע של התפרצות על ציר הזמן ההיסטורי, אבל כזה שיש בו מנה גדושה של היסטריה מדומה והיא רחוקה מלשקף תזוזה אמתית בשדה הרעיונות ומערך הכוחות החברתי-פוליטי המגדיר את ישראל. הדברים עוד יתבהרו עוד יותר בעקבות ההפגנה המתוכננת בתל-אביב בסוף השבוע הקרוב של הקהילה הערבית-פלסטינית בישראל. המהלך נעשה ביוזמת 'ועדת המעקב העליונה' בגיבוי של הרשימה הערבית המשותפת, וספק רב אם על בימת הדוברים או אפילו על רחבת הכיכר עצמה תהיה נוכחות של אנשי ציבור, גנרלים לשעבר ופוליטיקאים בכירים בחברה היהודית. הפגנה זו תסמן, כנראה, מחדש וביתר שאת את קו פרשת המים בין המרכז הרעיוני של החברה היהודית-ישראלית לבין שוליה על בסיס העמדה הציבורית כלפי חוק הלאום.

מה שעשוי לתרום לכך עוד יותר תהא היחלשות מחאת הדרוזים. התפתחות זו תותיר את תומכיה מהשמאל כישויות פוליטיות נטולות דיוויזיות, ותמקם אותם לצד שוללי הקונצנזוס הציוני של מדינה יהודית-דמוקרטית, עמדה המזוהה עם הקולקטיב הערבי-פלסטיני. זו הסיבה בגינה משקיע ראש הממשלה לא מעט אנרגיות במאמץ לרכך את מחאת הקהילה הדרוזית. בעשותו כן הוא מסמן בבירור את התועלות הסמליות והמעשיות שיפיקו הדרוזים ממהלך של הסדרה מול הממשלה. במקביל הוא גם טורח לסמן מחדש את גבולות הקונצנזוס הרעיוני הישראלי ברומזו על המשמעות השלילית שעלולה להיות מבחינת הדרוזים להמשך המחאה ובעיקר לטיפוח 'שיח האפרטהייד', המזוהה עם בית היוצר של הקהילה הערבית-פלסטינית, זו שעד עתה הקפידו הדרוזים לבדל את עצמם ממנה.