ליל חניה 2023 לא שונה מליל חניה של אלתרמן. את האד מן הדוודים מחליף פוד־טראק שמכין מאות מנות ללוחמים, ורוב מלאכות חופזות כוללות גם הכנות טכנולוגיות לקרב שלא היה אפשר לדמיין בימי תש"ח. אבל הרוח בשטחי הכינוס היא אותה רוח מפוכחת. לא צריך מקורות עומק בקבינט המלחמה, מספיקה שעה באחד משטחי הכינוס כדי לקבל תמונת מצב. על רוח הלוחמים, על התייצבות העורף, על הפערים במוכנות המדינה והממשלה.
ביקרתי השבוע חבר קרוב באחד מאותם ריכוזי צבא. מחנה מילואים של יחידה מיוחדת. לרובם יש כבר משפחות. נשים צעירות, ילדים קטנים, עבודה ולימודים שנדחקים עכשיו לחלק האחורי של המוח. בלי מורך לב, אבל גם בלי זחיחות. אלה לוחמים שכבר השתתפו בסבב הלחימה הראשון ובטיהור היישובים והמוצבים. הם ראו את אימי המלחמה הזאת, הריחו את הריחות, וכעת מתאמנים לקראת הדבר הבא. כובד המערכה מורגש, וגם הנחישות לבצע את המשימה. שוב ושוב חוזרות השאלות על מה שמתרחש שם למעלה, בניסיון להבין מה קורה כשנשיא ארצות הברית מגיע ופקודות הקרב מתעדכנות בהתאם. החשש שמושמע בקול הוא לא מהלחימה אלא מהדשדוש בדרך אליה. מהאפשרות ששוב לא ייתנו להם לנצח.
הכלים ערוכים לתנועה. על כולם דגלי ישראל, וביניהם לוחמים שממשיכים להשלים ציוד, להתייעל ולשפצר. גם אחרי 12 יום, לא כולם עדיין קיבלו את הקרמי המיוחל, ולכן אולי בעיכוב יש גם ברכה. שטף התרומות והיוזמות משלים את מה שצה"ל הבירוקרטי סוגר באיטיות. אזרחים שמגיעים פורקים ערמות של אוכל, ממתקים ופינוקים, שמתעלות על הלוגיסטיקה הצבאית שעדיין מקרטעת בחלק מהמקומות. בני המושבים הסמוכים מגיעים אחרי חצות, אוספים קבוצות קטנות של לוחמים למקלחת חמה לפני שהם חוזרים לישון בשקי השינה ומוכנים להקפצה. גם בני משפחה וחברים מתגנבים בשעות החשיכה שאחרי אימון ארוך לומר שלום, עוד חיבוק ועוד סיגריה. כולם מתעדים כל הזמן, בלי לומר בפירוש למה. ושוב לפני שנפרדים, עוד תמונה ועוד סלפי. מקווים שזה רק עוד תיעוד לנכדים שישמעו על המלחמה ההיא, מלחמה מכוערת שבה קם שוב העם היפה. כדי שכמו בשורות של אלתרמן, נוכל לזכור לא רק לרע, ימי רעה.
הקבינט המצומצם, חמישייה שהיא בפועל שישייה, עם אריה דרעי שנוכח כמעט בכל הדיונים, מתנהל בינתיים בענייניות. למרות החששות של הצדדים, עד כה הדיווחים מתוך החדר הם על פעולה בקול אחד ותמימות דעים ברוב הנושאים. מה שאי אפשר לומר על הקבינט המורחב, שהסמכות הרשמית נותרה בידיו אבל לא תמיד מקבל את ההזדמנות להצביע.
כמעט לכל חבר בקבינט המלחמה יש קבינט צללים משלו, צוות חשיבה שמצייד אותו במידע ובנקודות מבט, אולי גם בשיקולים נוספים. המתח העיקרי הוא לא בין נתניהו לגנץ, אלא בין לשכת ראש הממשלה ללשכת שר הביטחון. שאלת האחריות, שהדיון עליה נדחה עד אחרי המלחמה, כבר מעסיקה מאוד את שניהם. בניגוד לשרשרת הפיקוד המקצועית – הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד, ראש אמ"ן וראש השב"כ – נתניהו טרם נקב במילה אחריות. ולא במקרה.
בחדרי הקבינט נרשמו השבוע מראות חסרי תקדים. הנוכחות האמריקנית הייתה מעבר לביקור הזדהות. מזכיר המדינה של ארצות הברית השתתף בישיבת קבינט המלחמה במלחמה, ולא נטש את הבור עד שהקבינט המורחב אישר את נוסח ההחלטות, באנגלית. גם הנשיא ביידן הגיע עם דרישות ספציפיות. העמידה האמריקנית לצד ישראל היא לא רק מורלית אלא אסטרטגית ממש, אבל יש לה מחירים. השורה התחתונה המעשית של ביקור הנשיא הייתה תפנית במדיניות הישראלית, והסכמה ראשונה לאפשר כניסת סיוע הומניטרי לעזה. ההצהרות על כך שישראל לא תאפשר סיוע משטחה, שאיש לא דרש, היו כיסוי לכך שהיא מתכוונת לאפשר זאת ממצרים. ייתכן שבנסיבות שנוצרו, או כחלק מעסקה גדולה עם האמריקנים, לא הייתה ברירה אחרת, אבל חשוב שהציבור הישראלי ישמע אמת ממנהיגיו. ערפל הקרב מטשטש עכשיו את הגבול הדק בין מה שהאמריקנים דורשים ובין הלחץ שאנחנו מזמינים במכוון.
החיפזון מהשטן, אבל גם הדשדוש מסוכן. כפי שלמדנו השבוע עם השיגור השגוי של הג'יהאד האסלאמי לבית חולים בעזה, השעון המדיני מוגבל. ישראל הצליחה אומנם להפוך את הנרטיב, בסיוע צילומים חד־משמעיים ובעיקר באמצעות קולו של נשיא ארצות הברית שאימץ את גרסתנו, אבל התקלה הבאה תקרה. אסור שהקריאות להפסקת האש והגבלת מרחב התמרון של צה"ל יגיעו לפני שישראל התחילה בכלל לממש את יעדיה.
כמעט שבועיים חלפו מאז התקפת חמאס, ונכון לירידת השורות הללו לדפוס טרם נרשמו הישגים מבצעיים בולטים בשדה הקרב. חיל האוויר מפגיז נמרצות בניינים בעזה, אבל חמאס מחופר בעיר התחתית שלו, וממתין בה בינתיים. גם המאמץ לדחיקת האזרחים שם דרומה לא מתקדם בקצב המצופה. בצפון, היוזמה היא של חיזבאללה, שמעלה את רף האש לכמה טילי נ"ט ביום. ישראל רק מגיבה. בצמרת מתדרכים שיש לחץ אמריקני שלא לפתוח חזית יזומה נוספת. זה נכון, אבל כנראה שגם בלי הלחץ הזה, ההנהגה כאן הייתה נמנעת מכך. ביידן רק סייע לקבל את ההחלטה באמצעות ההבטחה שאם חזית כזו תיכפה עלינו, כוח האש האמריקני יהיה מעורב בה באופן מכריע. חיזבאללה מחזיק ב"כוח הטילי הגדול בעולם", כהגדרת נתניהו השבוע בשיחות סגורות. זה מסביר אולי מדוע הממשלה לא ששה אל החזית הנוספת. אפשר לדחות את המערכה שם משיקולים טקטיים, אבל אם יש לקח מהשבת ההיא, הוא שהאויב לא מתאמן לשווא, והטילים לא יחלידו במחסנים.
בחדרים סגורים אחרים מתנהלת בינתיים מערכה כבדה אחרת, שקשה לתאר במילים. מחנה שורה של הרבנות הצבאית נפתח לתקשורת ישראלית רק אחרי שכל העיתונאים הזרים הוזמנו אליו. בצדק. מה שהוצג לעיתונות המקומית הוא מעט שבמעט, עדין ומסונן במשורה. הציבור כאן לא זקוק לשכנוע מוסרי ולא צריך לדעת עוד על פרטי הזוועות. אבל העולם ההפכפך, שעמד לצידנו לדקה אחת בטרם אימץ שוב את הנרטיב של האויב, צריך להביט בהן. עדיף להיות חזק ולא פופולרי, אבל אם כבר הוכינו, אי אפשר להסכים להכחשה.
על המראות שם לא צריך להרחיב, אבל על גבורת אלו שעומדים שם ראוי לכתוב כמה מילים. אלף ומאתיים בני אדם, מספר דומה למספרם של החללים, עוסקים במלאכת הקודש. אנשי זק"א פינו גופות מהשטח ואנשי הרבנות הצבאית והמשטרה מרכזים את מבצע הזיהוי. מקרים קשים מועברים לאבו כביר, שם משתתפים במאמץ פתולוגים מכל העולם. רופאי שיניים, פלסטיקאים, מתנדבים, אנשי חיל הרפואה, פיקוד העורף, יחידת זיהוי החללים של המשטרה, המז"פ, יחידה 360, משרד הפנים והמשרד לשירותי דת. כולם עובדים שם במשמרות רצופות, מסביב לשעון.
זהו מפגש בלתי אמצעי, ממושך, עם הזוועה. האנשים הללו אינם יכולים להדחיק את פרטי התמונה אלא עסוקים בבירורה. ובכל זאת כולם מעשיים וקרי רוח. ראיתי אותם השבוע עסוקים במשימה ולא בעצמם ובחיי השגרה שהותירו מחוץ למתחם, כשנכנסו להיישיר מבט אל הרוע שאין לו סוף. כמו בכל ריאיון שאלתי בסוף אם יש להם עוד משהו לומר, אבל המילים נגמרו.
אחרי שיצאתי משם כתבה לי אביגיל, הייטקיסטית ביום־יום ומנהלת צוות זיהוי החללות במילואים (הן מטפלות בגופות נשים), את המסר החשוב לה: "מה שבאמת קשה לי הוא לא המראות עצמם, אלא הרוע שמאחוריהם. ההבנה של הרוע, הברבריות, הרצון להכאיב, להזיק, לפגוע בצורה הכי קשה". ואם יורשה לי, במפגש הזה מול המוות, אביגיל, חבריה וחברותיה הם התגלמות רוח האדם, אהבת החיים וכבוד המת. רק כשהכול יסתיים, גם הם יפנו לטפל בעצמם. בשורה, המוות כבר לא משחרר.
