בערב ט"ו באב יצאתי מאולפני העריכה שבהם אני ספון בימים האחרונים, ונסעתי עם הטוסטוס למשתלה קטנה שאני אוהב בדרום תל־אביב. רציתי לקנות עציץ לרעייתי לכבוד יום האהבה. במשך כמה דקות התלבטתי איזה צמח לבחור, עד שראיתי מין פיקוס מוזר ומעוות שהזכיר לי אוזניים של פיל. בלי להתלבט הרמתי אותו והגשתי אותו למוכרת. ידעתי ששירה תשמח בו. היא אוהבת צמחים מוזרים.
את הדרך הביתה עשיתי בהתרגשות גדולה. נסעתי ברחובות תל־אביב, עם עציץ גדול בין הרגליים, וחשבתי לעצמי, איזה נחמד זה להביא מתנות, ככה סתם. אני צריך לעשות את זה יותר. כשהגעתי הביתה, שירה הייתה עם חיה בחדר וניסתה להרדים אותה. היא שרה לה שירים יפים בקול צרוד. הקשבתי לה לרגע, ואז הנחתי את העציץ על השולחן בסלון והמתנתי לה בסבלנות. החושך כבר ירד על תל־אביב והמזגן הטוב הגן עליי ועל העציץ החדש מפני החום הסמיך והלחות. אחרי כמה דקות שירה הגיעה, מותשת ומסוחררת מהיום הארוך. יום אהבה שמח, אמרתי לה. שירה ניגשה בהתרגשות לעציץ שקניתי לה, נגעה בעליו המוזרים ואמרה, וואי, איזה יפה הוא. איך אני אוהבת צמחים מוזרים.
בלילה, מאוחר, פתחתי בלי להרגיש את האפליקציה של ויינט. סתם, כדי לראות מה חדש. האותיות של הכותרת הראשית היו אדומות ושחורות ורעות ומוכרות. שלושה פצועים. בהם אחד אנוש. בפיגוע דקירה באדם. המחבל חוסל. לרגע התבלבלתי. מה זה פיגוע דקירה באדם. כל פיגוע הוא באדם. אבל אז קראתי שוב את הכותרת, והבנתי שאדם זה גם מקום.
הטרור עובד עליי. הוא מכניס אותי לחרדות ומוציא אותי מאיזון. וכתבות אדומות כאלה על פיגועים מכניסות אותי לדיכאון של כמה ימים. תמיד אני נובר בהן. תר אחרי פרטים על האנשים שנפגעו. מחפש אותם בפייסבוק. כדי לדעת עוד. כדי לכאוב ולהשתנק. וגם הפעם זה קרה. הנה. יום למחרת עלתה לאוויר כותרת חדשה. הותר לפרסום. הנרצח בפיגוע הדקירה באדם – יותם עובדיה. בן שלושים ואחת. לעזאזל.
נכנסתי לכתבה. הסתכלתי על התמונות של יותם. הוא נראה כמו איש מתוק וטוב. הייתה שם תמונה אחת, שהוא ואשתו יושבים על הספה עם הילדים שלהם. יותם מחזיק את המצלמה ועושה סלפי. הוא מחייך עם פה סגור. ואשתו מחייכת עם פה פתוח. שניהם נראים קצת עייפים מהחיים. מהילדים. מהעבודה. עייפים בקטע טוב. הסתכלתי על העיניים של יותם וחשבתי, לא יודע למה, שאם היינו ביחד בצבא, בטח היינו חברים טובים.
אחר כך קראתי עליו קצת. הוא גר באדם, ועבד בברינקס. בצבא הוא היה מג"בניק. לאשתו קוראים טל. ולילדים שלהם קוראים הראל ואיתי. הראל כמעט בן שלוש. ואיתי בן שמונה חודשים. בתמונות הילדים מטושטשים. אבל אני בטוח שהם חמודים וטובים. בערב שבו הוא נרצח, ככה היה כתוב שם, יותם יצא מהבית למכולת, לקנות מצרכים כדי לבשל לו ולאשתו ארוחה רומנטית לט"ו באב. ובדרך חזרה מהמכולת הביתה, נער מרושע בן 17 התנפל עליו עם סכין ודקר אותו למוות.
סגרתי את הפלאפון. אמרתי, איזה דיכאון. החזה שלי כאב. נזכרתי בתחושות המתוקות שעטפו אותי כשהייתי בדרך הביתה עם העציץ. באהבה החמימה שעטפה אותי. אולי גם יותם התרגש ככה, רגע לפני שדקרו אותו. אולי גם הוא הלך וחשב לעצמו שנחמד לאהוב. שנחמד לאכול דברים טעימים ביחד. שצריך לעשות את זה יותר. והדם שנזל לו מהגוף אחרי שדקרו אותו היה דם של גבר אוהב עם לב חם. דם אהבה.
החיים מחורבנים ומטומטמים. כמה שעות אחרי הפיגוע ליברמן כבר יצא עם הכרזה רשמית. הנחיתי לקדם 400 יחידות דיור ביישוב אדם. ובנט העלה את תמונת הסלפי היפה לפייסבוק וכתב, צריך לבנות הרבה יישובים. הם אולי חושבים שהמילים הללו מנחמות מישהו. אבל אותי הן מדכאות. הן הופכות את הרצח הזה לקמפיין. הן הופכות אותו לרצח "משתלם". הן גורמות לנרצחים שבדרך להפנים כבר עכשיו שהם לא יירצחו סתם. הנה, עובדה. כשנרצחים מקדמים יחידות דיור. איזה דיכאון.
וככה יצא שבמקום לאהוב בט"ו באב, במקום לשמוח באהבתי, ובעציץ החדש והפילי שקניתי, התהלכתי בעולם מריר ועצוב ומדוכדך. חשבתי על יותם. על הארוחה שהוא רצה לבשל. על אשתו היפה, שבטח חיכתה לו על הספה. על הילדים המתוקים שלו, ששכבו במיטות שלהם, עם עיניים עצומות. ועל הדרך האיומה שבה הוא סיים את החיים.
בלילה, מאוחר, יצאתי מהבית, עם בוקסר וגופייה, כדי לזרוק את הזבל. בקצה הרחוב ראיתי חבורה של אנשים עומדת ומביטה לשמיים בהתרגשות. התקרבתי אליהם. שאלתי, מה קורה פה, על מה אתם מסתכלים. אחת מהם הצביעה על הירח ואמרה בקול דקיק, יש ליקוי ירח מטורף, תראה. הרמתי את הראש לשמיים. הירח היה אדום וגדול ועצוב. אלוהים ישמור, חשבתי לעצמי. מה זה היום
המופרע הזה. בלי להרגיש מלמלתי, איזה דבר מוזר ויפה זה ירח אדום. העצבות שוב חנקה אותי. הכול התערבב לי בראש. יותם. ואשתו. והילדים. והסכין. והארוחה. והעציץ. והשירים ששירה שרה לחיה בלילה. הכול התערבב לי.
הלב שלי כאב. והירח היה אדום. ובעיניים שלי עמדו דמעות.
