"בכל תחום פעולה, אין להשוות בין מעמדו של 'מספר 1' לזה של שתיים שלוש או ארבע… מספר אחת זוכה לנאמנות רבה. אם הוא מועד, יש לתמוך בו. אם הוא טועה, יש לחפות על טעויותיו. אם הוא ישן, אין להעיר אותו ללא צורך דוחק. אם הוא לא טוב, יש לערוף את ראשו.
– וינסטון ס. צ'רצ'יל, שעתם היפה.
הימים קשים אך גם מבטיחים. כפי שכתב לי קצין צה"ל מהחזית, "הצער, ההלם והפחד בישראל התחלפו בזעם ובקונצנזוס לאומי שלא היה כדוגמתו". כבר 16 שנה שמדינת ישראל, מנהיגיה וחלק ניכר מעמה כולל כותב שורות אלו, מרמים את עצמנו במחשבה שאפשר לחיות ליד עזה הנשלטת בידי חמאס. אך התרמית העצמית התבהרה. יש לעקור מהשורש את חמאס, על אנשיו ומנהיגיו, ולא להותיר מהם נפש חיה. לשם כך יש לעשות כל מה שנחוץ, גם אם נדרשת סריקה של חיילי צה"ל בכל מבנה הרוס ברצועת עזה. אין לנו רצון לפגוע בחפים מפשע, אך לא נאפשר עוד לאוכלוסייה אזרחית לשמש מגנים חיים למחוללי הטבח בעוטף עזה; לא האזרחים החטופים שלנו, קל וחומר לא האזרחים שלהם.
אם לא נעשה כן, אם נסתפק גם הפעם בכיסוח העשב השוטה במקום לשרש אותו, בעוד כמה שנים ניאלץ להתמודד עם טבח נוסף וקשה יותר. כמו כן, כל העמים סביבנו, כולל אלה שכרתו או שוקלים לכרות עימנו בריתות שלום, יגיעו למסקנה כי נפגם רצוננו לחיות ויתנהגו בהתאם.
חלק מהמלחמה הבלתי מתפשרת בחמאס הוא לא לספק לאויב כל סיוע. לא מים, לא מזון, לא דלק. הגשת סיוע הומניטרי לאזרחים, צריכה להתאפשר רק בשטח ברצועה שבשליטת צה"ל, בו יש לישראל שליטה מלאה על מה שנכנס ומי מקבל אותו. נכון לעכשיו צה"ל אינו שולט בשטח משמעותי ברצועה, ולכן טרם בשלו התנאים להגשת סיוע. כמובן שאין להכניס עזתי אחד לשטח מדינת ישראל.
ומה עם המנהיגים שלנו? האם האמיתות האלו שגורות בפיהם? האם הם מוכנים לומר אותן באופן ברור וללא כחל וסרק למנהיגים זרים? האם הם מוכנים לעמוד על התנאים החיוניים להמשך קיומנו כאן?
מהרגע הראשון ידענו שידידים מרחוק, עם כל הרצון הטוב, עשויים להציע לנו עצות אחיתופל שיפגעו במאמץ המלחמתי. השבוע זה קרה. בשידולו של הנשיא ביידן, ישראל הסכימה להעביר סיוע לאזורים בעזה שעדיין תחת שלטון ארגון הטרור – "בתנאי שהסיוע לא יגיע לידי חמאס". שטויות. מחר מוחמד דף יאכל פיתות שנאפו מהקמח שאנחנו הכנסנו לעזה. הלוואי ושבויינו ונעדרינו יזכו לאכול ממנו אף הם.
ראש הממשלה קרא לאחדות מבית ויש לשמור עליה. במקום השסעים שהיו רק אתמול בין קבוצות בעם, בקרב 90 אחוז מהם קיימות כבר תמימות דעים ואחדות לגבי מטרת מלחמה זו. מה שאינו ברור הוא אם גם ההנהגה הצבאית והפוליטית שלנו שותפה לאחדות זו. הציבור ממתין לאמירות, ועוד יותר למעשים ברורים, נחרצים וחד־משמעיים.
בימים הקשים של מאי 1940, כשצרפת קרסה בפני הצורר הנאצי ובריטניה נערכה להילחם לבד, כינס וינסטון צ'רצ'יל את הממשלה הרחבה והבטיח להמשיך להילחם בכל העוצמה. "אין לי ספק", הוא כתב בזיכרונותיו, "שאם בנקודת זמן זו הייתי מהסס לרגע בהנהגת העם, היו מעיפים אותי מתפקידי".
הממשלה הנוכחית חייבת לסגור את הפער בינה לבין העם שהוא מבקש להנהיג במלחמה זאת. אחרת – היא תאבד את הזכות להנהיג.
