הסיקור הבינלאומי של המלחמה הנצחית בין ישראל לפלסטינים מוכר עד כאב מאירועי עבר: השוואות בלתי פוסקות בין שני הצדדים כאילו מדובר במלחמה סימטרית בין שתי דמוקרטיות, התייצבות תמידית לצד הפלסטינים "החלשים" וצמצום כל סבב/מבצע/מלחמה לשאלה כמה הרוגים ופצועים היו לכל אחד.
בתחילת המלחמה הנוכחית בעזה היה נדמה לרגע שמשהו השתנה. הממדים הבלתי-נתפסים של הטבח האכזרי שערכו אנשי חמאס בתושבי עוטף עזה, עוררו אפילו גופי מיינסטרים כמו הניו-יורק טיימס, הוושינגטון פוסט, איי-פי ואחרים, לסקר את הקונפליקט באור אחר, כזה שמציג את הישראלים בהצד הצודק ואת חמאס בתור המחבלים תאבי הדם שכולנו כבר ידענו שהם. אולם למרבה הצער (אם לא ההפתעה) נראה שזה נגמר. בפתח השבוע השלישי למלחמה, בזמן שחיילי צה"ל מתכוננים ליציאה לשטח, העיתונים הגדולים חזרו לעמדות הישנות.
את ההמחשה הברורה ביותר לתופעה הזו ניתן למצוא בסיפור המזויף שכבר הספיק להתיישן: הפיצוץ בבית החולים בעזה. שתי דקות אחרי ש"משרד הבריאות הפלסטיני" (קרי: חמאס) פרסם שישראל תקפה בית חולים והרגה 500 איש, הידיעה פורסמה בכל גוף תקשורת מערבי גדול (למעט חלק מאלו שמזוהים במפורש עם הימין), לעיתים עם הסיוג שמדובר בדיווח פלסטיני ולעיתים בלעדיו.
"מאות הרוגים בתקיפה ישראלית על בית חולים בעזה, אומרים גורמים פלסטיניים רשמיים", זעקה הכותרת הראשית של CNN, שהייתה דומה מאוד לדיווחים באתרים אחרים.
בניו-יורק טיימס, אותו עיתון שחרף אינספור טעויות ודיווחים שגויים עדיין נחשב למגדלור של עיתונות נכונה ואחראית, הגדילו לעשות ואף הציגו בבולטות מתחת לכותרת צעקנית ("תקיפה ישראלית הרגה מאות בבית חולים, אומרים פלסטינים") תמונה של בניין בחאן-יונס שהושמד בתקיפה ישראלית. רק חדי עין שמו לב לכיתוב המעומעם מתחת לתמונה, שמספר שבכלל מדובר במקום אחר ולא בבית החולים המדובר. אם זה לא מספיק, הרי שבכתבה עצמה מתואר בדרמטיות סרטון שצילמה אישה ש"הילכה בין ההריסות של בית החולים ושאלה 'לאן אני אמורה ללכת?'", תיאור שתוקן רק זמן רב לאחר הפרסום, כשבתחתית העמוד מצורף הסבר לקוני: "בית החולים עצמו לא נהרס. מגרש החניה שלו נפגע".
עיתון גדול אחר, יו-אס-איי טודיי, פרסם לאחרונה על השער שלו גרפיקות שמציגות את ממדי ההרוגים בשני הצדדים – באופן שמשווה באופן פשוט בין ישראל לפלסטינים. ואם תהיתם, כמובן שאותם 500 הרוגים דמיוניים בבית החולים, היו כלולים בצד הנפגעים הפלסטינים.
הסיפור הוא לא רק בית החולים. מי שייכנס הבוקר לאחד מאתרי החדשות הבינלאומיים הגדולים, יראה כותרות על הצרות הנוראות של פלסטינים בעזה, ודיווחים על כך שהאו"ם דורש סיוע נוסף שכן זה שנשלח לעזה אתמול, (וכלל לא בטוח שנבדק) "לא מספיק" (כפי שכתוב בוושינגטון פוסט).
הטיימס הציג בבולטות כתבה שמספרת "מה אמריקנים חושבים על תמיכה בישראל", ועל חברות בין יהודייה ומוסלמית "שאותגרה על ידי המלחמה". וכמובן שאתרים כמו BBC והגרדיאן הבריטי מספרים בכבדות על הפגנות פרו-פלסטיניות בלונדון ועל "פלסטינים שנמלטים לדרום עזה אך לא יכולים להיחלץ מההפצצות". התמונה הבולטת בגרדיאן בעת כתיבת שורות אלה – ילדים עזתים שבוכים על פלסטינים שנהרגו בהפצצה ישראלית.
נראה שכל יתרון שהיה לישראל במלחמה התקשורתית מול חמאס נעלם מתישהו בשבוע שעבר. מה בדיוק הסיבה לכך? יש מי שיצביעו על הסיבה הישנה ביותר – אנטישמיות – בעוד אחרים יקבעו שבסוף, רוב ה"עיתונאים" הפכו כבר מזמן לפעילים מטעם שתמיד ינקטו בצד שהם מזוהים איתו בלי קשר לעובדות בשטח.
התאוריה המשכנעת ביותר פורסמה במאמר דעה של ד"ר שני מור מאוניברסיטת רייכמן בוול-סטריט ג'ורנל. מור קובע שבכל פעם שמבוצעת זוועה נגד ישראל – בין אם מדובר ב-7 באוקטובר או באינתיפאדה השנייה – השמאל הקיצוני רק שונא את הציונים עוד יותר. הסיבה לכך, לדעתו, היא "הפחתת דיסוננס קוגנטיבי". כלומר, אם הצד שאתה תומך בו (במקרה הזה, חמאס) מבצע זוועות נוראות, אתה נאלץ למצוא (או להמציא) סיבות לכך שאתה לא יוצא נגדו. הפתרון: להאשים את הקורבן. או כפי שהוא מסכם: "כאשר אסור להעביר ביקורת על רוצחים או על החברה שמייצרת אותם, כל שנותר לשמאל לעשות הוא להשמיץ את הקורבנות. ההאשמה שישראל מבצעת רצח עם שבוע לאחר הטבח של חמאס הייתה צפויה לחלוטין. היא איננה מספרת לנו דבר על ישראל אך מספרת רבות על אויביה". ואנחנו יכולים להוסיף – גם על אלו שמתיימרים לסקר אותה.
