7 באוקטובר, שבת שמחת תורה. במהלך השבת, לצד האזעקות והדיווחים על חדירת המחבלים ליישובי הדרום, הגיעו אלינו גם זרזיפי מידע על איזו מסיבת טבע שהתקיימה באזור. חשבתי על זה שתפארת אוהבת מסיבות; זו הייתה רק מחשבה שחצתה את הכביש המהיר של המוח. אחר כך נתנאל, בן זוגי, אמר לי: גם אני חשבתי על זה לרגע. לא ידענו כמה ארוך יהיה הרגע הזה. במשך כעשרה ימים לא ידענו מה עם תפארת, האחיינית הנהדרת שלנו.
מיד במוצאי שבת התארגנה קבוצת וואטסאפ משפחתית, שלא הרמנו ממנה את הראש. הידיים מכינות חביתות לילדים, שאכלו כל היום רק ממתקים בבית הכנסת, והעיניים על הווטסאפ במכשיר שמונח על השיש. חילקנו משימות בינינו – אחים ואחיות, גיסים גיסות. נתנאל ואני, שמתגוררים ביישוב תקוע, המקום הדרומי ביותר מכל המשפחה, קיבלנו על עצמנו לנסוע השכם בבוקר לסורוקה ולחפש את תפארת בין הפצועים.
הלילה הזה עובר לאט, שעה אחרי שעה. בכל רגע אנחנו ממתינים אולי יצלצל הטלפון, אולי יתקשרו ויגידו לנו את המילים הגואלות: תפארת התקשרה! היא ברחה עם חברים בשדות, לקח להם זמן לחבור למישהו עם טלפון זמין, הם ברחו לאיזה קיבוץ והתחבאו שם!… עוד לא הבנו שקיבוץ בעוטף זו מלכודת מוות בפני עצמה. שדה קטל למשפחות, ילדים ותינוקות.
אבל הצלצול הגואל לא הגיע, ובימים הבאים אנחנו מפחדים מכל צלצול.
יום ראשון. מוקדם בבוקר, הכבישים ריקים. גב ההר יפה, והשמש הסתווית זוהרת עליו. הכפרים לאורך ציר 60 בעוצר. אפשר לנסוע בנינוחות, להסתכל על נוף הבוקר נפקח. ובכל זאת, אנחנו נוסעים דרוכים לרגע שבו מישהו יעשה תנועה לא נכונה. הרגל על הגז, לנסוע מהר או לדרוס. מה שצריך.
מעולם לא הייתי בבית חולים בשעת מצב חירום לאומי. הרבה אנשי צבא, הורים בוכים מסתובבים עם התמונות של ילדיהם בטלפון, הורי חיילים, אנשי צוות רפואי, ועם ישראל בתפארתו – תושבי באר־שבע ואנשי קיבוצים ומושבים באזור, שלא מפסיקים להציע שתייה ואוכל לקהל הרב. רק תבחרי. יש מכונות קפה שאזרחים הביאו מהבית, יש קייטרינג עם ארוחות אמיתיות. מה את רוצה, מאמי? מה לשים לך בצלחת? אני לא רוצה כלום, תודה. אני רק רוצה למצוא אותה, שתקפוץ לי מאיזו מיטה עם החיוך הענק שלה זורח מתוך השיזוף.
אנחנו עוברים במיון, מסיטים וילונות. אולי היא כאן? אולי כאן? אנשי הצוות הרפואי חורגים ממנהגם. בימים כתיקונם הם לא מספקים מידע, היום המידע זורם. הם רק רוצים שיזהו פצועים, שלא יישארו אלמונים.
בכניסה לחדרי הניתוח, האחות חנה עוזרת לנו. מחפשת ברשימות בחורה שהגיעה לאחרונה לניתוח. נתנאל נותן לה את הטלפון עם תמונה של תפארת זוהרת על הצג: את יכולה להיכנס לחדר הניתוח ולראות אם זו היא? חנה מסתכלת עליו, מתלבטת. לא עושים דברים כאלה. היום עושים הכול, אני אומרת לה, כל מה שצריך. היא נכנסת.
אני נזכרת איך לפני כמה ימים ישבתי בסוכה עם תפארת ושאלתי אותה: מה הדבר שהכי כיף לך בכל המסעות שאת עורכת בעולם? והיא ענתה: "התחושה של החופש. לא רק חופש לנסוע בוואן עם חברים בדרכים יפהפיות באוסטרליה, אלא החופש לחשוב מהתחלה על דברים שהכרתי. לבדוק דברים מתוך הקשבה עמוקה פנימה"
בינתיים אני מדליקה נר קטן במתקן המוצב בחדר ההמתנה. "זו לא שבת עכשיו", אומר לי גבר חובש כיפה. אני יודעת שלא שבת עכשיו. כנראה הוא רק רוצה לדבר איכשהו. הוא מספר לי על בנו החייל הגיבור, שנמצא בניתוח כבר שבע שעות.
ויקטוריה, ציפי וחנה הן אחיות בסורוקה כבר למעלה מעשרים שנה. "לא ראינו כזה דבר", הן אומרות עם דמעות בעיניים. ויקטוריה נותנת לי יד, אני לא בטוחה אם בשבילי או בשבילה. "עכשיו יש לי זמן לדבר, אתמול לא היה לי זמן לנשום. נשפכו לפה פצועים, מתים במשאיות".
תפארת איננה בחדר הניתוח, גם לא בהתאוששות. אנחנו עוברים גם במחלקות. כירורגית א', כירורגית ב', פנימית, עיניים. "הגיעו כל כך הרבה פצועים", אומרת האחות טלי, "פיזרנו בכל המחלקות". אחרי שעות של חיפושים אנחנו מתיישבים על ספסל קטן בכניסה לכירורגית ב'. הרגליים שלי כבדות. אנחנו מבינים שעברנו שלב, שלב החיפושים העצמאיים שבן משפחה מודאג יכול לעשות. מדיווחים של בני משפחה אחרים שהיו בבתי חולים נוספים אנחנו מבינים ששלב ה"אולי היא פצועה כל כך קשה שהיא לא יכולה להזדהות" כבר לא יקרה. לעולם.
ניגשת אלינו אישה, שנראית כתושבת אחד מקיבוצי הסביבה. היא מציעה לנו סנדוויץ'. "זה כשר", היא אומרת, "קניתי הכול במכולת". אני מבינה שאולי ייקח עוד הרבה זמן עד שאצליח לאכול באופן מסודר, ולוקחת. לועסת שני חצאי פיתה עם גבינה צהובה, כמו סנדוויץ' של ילדים. הרבה זמן לא הכינו לי סנדוויץ' כזה. לרגע ישבתי שם כמו ילדה קטנה, אכלתי כמו שילדים אוכלים, שתיתי כמו שהם שותים. עיניים בתוך הכוס, עד שהכל נגמר.
מחוץ לבית החולים, ברחוב, עומד בחור בפיג'מת בית חולים, עטוף בשמיכה דקה. יש לך שיחת טלפון לתת לי? הוא שואל, ואני מסתכלת עליו. הוא מבין את המבט שלי ומחייך חיוך יפה: לא לא, אני בסדר, הוא אומר. בראש אני בסדר, פשוט באים לאסוף אותי. אז למה אתה לבוש ככה, אני שואלת. כי גזרו לי את כל המדים, הוא משיב. בשעות הטרופות האלה, כל אחד הוא חשוד. מצד שני, כל אדם זר, כל מי שמציע לך סנדוויץ' או חיוך, הופך לחבר.
אנחנו נוסעים בשקט חזרה בכבישים הגדולים. צריך לגמוא אותם מהר, שלא יהיו נפילות טילים.
פתאום הודעה מהחמ"ל המשפחתי: "שלושים נעדרים הגיעו לנתיבות!" שלושים! אנחנו מסובבים את ההגה ויורדים לנתיבות. התקווה מתחילה לגאות בלב. נתיבות, העיר של הבבא־סאלי. על הנר שהדלקתי בחדר ניתוח הייתה מדבקה של הבבא־סאלי. זה בטוח סימן! אבל בחצי הדרך הלב צונח שוב, התברר שהם פועלים זרים.
הכבישים לא נראים טוב. אולי יש עדיין חוליות מחבלים. אנחנו מבינים שלא כדאי לדהור לתוך העוטף. יאללה לעוף משם מהר.
אין הרבה מידע מגורמים רשמיים. את פירורי המידע כולנו חולבים ואוספים ממישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו. חברים בשב"כ, ביחידות גששים, בבתי חולים. פתאום את מבינה כמה חברים יש לך, כמה כולם מרושתים. אני חושבת על משפחות שאין להן קשרים, שאין להן תחושה של רשת. שיושבות לבד בדירה – אבא, אימא, אחות של נעדר, ולא יודעים למי לפנות.
יום שני. בבית של גיסי וגיסתי אוהד ושרית, ההורים של תפארת, האווירה מתוחה. הילדים הרבים בבית, והתמיכה העוטפת של קהילת חריש, שומרים על האוירה בגבול הנסבל. בינתיים מגיעה ידיעה שהטלפון של תפארת אוכן בעזה. "הטלפון בעזה", מילים שלא חשבת שתוציאי אי פעם מהפה. מה אנחנו, ב"פאודה" עונה 6? זו עונה לא אמינה רבותי, תורידו אותה מלוח השידורים, היי, אפשר להפסיק את הסרט הזה?
היום יום ההולדת של תפארת, היא בדיוק בת 23.
הילדים שואלים על אמונה בקדוש ברוך הוא. איפה הוא? ואיך הוא מרשה את זה? ולמה הוא נותן למחבלים להצליח? הם שואלים על ערבים. האם עכשיו אפשר רשמית לשנוא את כולם? ילדים שואלים בקול מה שאנחנו שואלים בשקט. נתנאל אומר להם שאסור סתם לשנוא, שהתשובות שעולות בזמן כעס הן יותר קשות מתשובות מורכבות שאיתן נצטרך להמשיך לחיות במדינה.
הלילות הם הקשים ביותר. אחרי שיוצאים המוני החברים, השכנים, השכנות המסורות שמביאות ארוחות מפנקות ומעמידות מכונת כביסה, הדפיקה המפורסמת על הדלת נושפת בעורף, חושפת שיניים. כמו כלב נושך שרובץ קשור בשרשרת בחצר. רק שלא יתעורר, ולא יגרגר, ולא ייזכר.
מי יכול לישון. לישון זה להפקיר את הגוף ואת הנפש. אולי יטלטל אותה משהו כשהיא תהיה מנומנמת.
אני יוצאת החוצה, לשבת על ספסל בטפטוף הדק שמתחיל. אני רוצה לראות קצת חדשות, קצת כתבות. כל היום, כשהייתי ליד הילדים, ליד בני המשפחה, לא ראיתי כמעט כלום.
אני מדברת עם הילד הגדול שנשאר בבית: "אתה שומע אותי? אל תראה סרטונים, אוי ואבוי להיכנס לטלגרם!";"מה פתאום, אימא", הוא עונה, "אל תדאגי". זה קצת אוקסימורון להגיד לאימא "אל תדאגי". זה מה שאנחנו עושות, חמוד שלי, דואגות. אני נמצאת עכשיו בבית שהדאגה בו נמצאת בכל פינה, נודפת מהקירות, מתגלגלת כמו אובך תלוי בחלל, מקשה על הנשימה.
אני גם לא באמת יודעת עד הסוף במה הילד הגדול שלי צופה. יש שלב שבו אין לך שליטה מוחלטת על ילד. המילים הללו, "אין לאימא שליטה על ילד", מהדהדות חזק בבית שבו אימא מחכה לסימן חיים מהילדה שלה.
בשעות הקטנות של הלילה אני מחבקת את אחותה הגדולה של תפארת. היא חוששת להירדם, לא יודעת איזו בשורה תעיר אותה. אנחנו מצחצחות שיניים, וליד הכיור אני אומרת לה: "אז בואי נתפלל שלא בלילה, רק לא בלילה. אתה שומע, ה'? שאם תבוא הדפיקה הנוראה על הדלת, שתבוא באור יום". התפילות הן כעת רסיסים, על דברים קטנטנים. לא על נס מטורף שפתאום ייבקע איזה ים, אם כי נשמח גם בנס עצום, שוטף כאפיקים בנגב.
יום שלישי. ככל שעוברים הימים, קבוצת הוואטסאפ של החמ"ל המשפחתי שקטה. יש פחות משימות. המדיום הוא המסר: אכן אין יותר מה לומר, נגמר מה לעשות.
אני מרגישה איך אל תוך הריק נבנה החוסן. אין אינדיקציות, אין ודאות. בונים את החוסן העצמי מפיסות מידע והרבה הרבה אמונה. מגייסים כל ברכה של רב, כל אמירה של צדיק, כל גל אהבה שנשלח למשפחה, ויוצרים רשת צפופה של אמונה.
יום רביעי. בלילה שלפני "יום הזעם" שחמאס הכריז עליו, צעקתי על הילדים שלי בעקבות דברים שטותיים. למה השארת את הקמח מפוזר על השיש? מה פתאום אתה מבקש עכשיו לישון אצל חבר? הרגשתי את המתח מטפס בגרון. בשטף ההיסטריה גם הודעתי שאף אחד לא ידמיין לצאת בליל שבת מהבית ולשבת עם חברים בפארק, כמו תמיד. השבת נמצאים קרוב לממ"ד וזהו. כשהתווכחתי עם בני הנוער שלי הבנתי שההיסטריה דוחפת לי מילים החוצה מהפה, מחברת להם מנגינה של אימה.
יום חמישי. ברשתות החברתיות יש גל של אנשים משמאל שאומרים "טעיתי". אני מעריכה אותם מאוד, קשה להודות בכך ולשנות תפיסות עולם. גם אני טעיתי. שנים אני חושבת שאם רק יציעו לאנשי האסלאם הקיצוני חיים בתרבות דמוקרטית וליברלית, הם ירצו בכך. הרי אין אדם בעולם שמעוניין מרצונו החופשי לחיות בשלטון מדכא. מה, לא? את טועה, אומר לי נתנאל. יש לך נפש ליברלית, חונכת במערב. לא כולם רוצים את הנטפליקס שלך. אנשים הם שבטיים בהגדרה, חיים בהיררכיה. הערכים שלנו נובעים מעקרונות מערביים. העולם האסלאמיסטי לא חי ככה, ולא מחשיב ערכי חופש. "במקום פרידום, הוא רוצה פרי־דם", מציע נתנאל משחק מילים שמחדד את הרעיון הזה. קשה להבין שטעיתי ולהיפרד מהערכים ההומניסטיים שגרמו לי להאמין כמעט בכל אדם.
בכל הכפרים סביבי יש מואזינים שצועקים לי עכשיו באוזניים. במערב משתדלים לא לצעוק. שיחה שוויונית היא ערך, האחר זה ערך. לא ברור לי איך אנשים אחרים לא רואים את הערך הזה, כי אני שטופה בנטפליקס שלי. שיש בו גם קלקולים. אבל אלף קלקולים שלו עדיפים על הטירוף שלהם.
עד לפני שבועיים, כשדיברו על הצלת כדור הארץ התכוונו לפלסטיק ולגזי החממה. כעת, ההתחממות הגלובלית כבר לא צבועה בירוק אלא בדם אדום. אולי דווקא כן בירוק, של דגל חמאס. מדינות המערב צריכות להחליט איזה מין עולם הן רוצות פה, והאם הן מוותרות על כל ההישגים שלהם ומפקירות את כדור הארץ למטאור שפגע בו.
אני נזכרת איך לפני כמה ימים ישבתי בסוכה עם תפארת ושאלתי אותה: מה הדבר שהכי כיף לך בכל המסעות שאת עורכת בעולם? והיא ענתה: "החופש. אני אוהבת מאוד את התחושה של החופש. לא רק חופש לנסוע בוואן עם חברים בדרכים יפהפיות וארוכות באוסטרליה, אלא החופש לחשוב מהתחלה על דברים שהכרתי. לבדוק דברים מתוך הקשבה עמוקה פנימה".
אני מתפללת שתפארת תזכה שוב לחופש, ומהר.
יום שישי. כבר חודש שרק ברגע של הדלקת הנרות אנחנו מגלים שאין לנו גפרורים. במשך השבוע אנחנו שוכחים לקנות, מגלים רגע לפני שבת, ושוב שוכחים לשבוע. ככה גם התקווה שבלב. דווקא בזמנים שאין תקווה, מגרדים אותה מתחתית הנפש, והשלהבת צצה שוב.
אני לומדת בימים אלו על התקווה. התקווה היא דקה כל כך. אני מפחדת למתוח אותה, שלא תיקרע. אני מותחת אותה לאט ובזהירות, מגלה שהיא חזקה וגמישה גם כשהיא דקה מאוד, כמו קור עכביש. אומרים שרשת קורי עכביש בעובי סנטימטר יכולה לעצור מטוס בואינג שטס במהירות 800 קמ"ש. זה נראה לי מוגזם, אבל ככה אומרים. זה הקטע בתקווה, להאמין במוגזם.
בשעות הקטנות של הלילה אני מחבקת את אחותה הגדולה של תפארת. היא חוששת להירדם, לא יודעת איזו בשורה תעיר אותה. אנחנו מצחצחות שיניים, וליד הכיור אני אומרת לה: "אז בואי נתפלל שלא בלילה, רק לא בלילה. אתה שומע, ה'? שאם תבוא הדפיקה הנוראה על הדלת, שתבוא באור יום"
שבת בראשית. בשבת הטלפון מונח בצד. זו מנוחת הלוחם. לוחם הוואטסאפ, לוחם הרשתות. קשה לי להניח אותו, לא לדעת. אני חושבת על השבת שעברה. רקדנו בשמחת תורה ולא ידענו את גודל הזוועה והאימה שיקירים שלנו חוו באותן שעות. ואולי קורה עכשיו משהו ואני לא יודעת, ואוכלת ושותה וקוראת ספר לילדים כאילו כלום. קשה לי לא לדעת אם יש התפתחות בעניין תפארת. קשה להיות באי של שבת, באי וודאות.
אני חושבת על תקופות קודמות, שבהן אי ודאות היה חלק מרכזי בנפש. אזור שלם של חוסר מידע, ארץ עצומה, מרחבי קרח של כלום. אדם יצא למלחמה ולא שולח סלפי מהטנק. יצא זה יצא.
שבת היא המיקרוקוסמוס של השבוע הזה. שבוע שלם של חוסר ודאות. שבוע שלם לא לדעת כלום על ילדה זה מעבר לכל דמיון שיכולנו אי פעם לדמיין. אנחנו דור ה"איפה אתה". זו השאלה הראשונה שאנחנו שואלים כשמישהו מתקשר אלינו. אני בצומת, אני ברמי לוי. לא אומרים אני בקניות, אומרים שם של מקום. מיקומים הם יתד האחיזה שלנו במדרון חוסר הוודאות. פתאום שאלת המיקום מחריפה עד קצה. איפה את, תפארת?
ליד בית הכנסת מישהי נותנת לי ספרון של תהילים מחולק. אין לי כוח לפתוח אותו. אני מסתכלת על ציור התכלת שעל העטיפה. תהילים המחולק בא בקופסה, מין "ערכה ליום פקודה". הפרקים חוברו בזמן אמת, כשדוד המלך היה במצוקה נוראית. מלך נרדף, מלך אביון. איך נשארים מלך גם כשאתה בשאול? החברות כמעט סיימו לקרוא והמעגל מתפזר. אני עדיין לא פתחתי את הספרון.
עדיין לא בכיתי, ימים ארוכים ולא בכיתי. חברה אומרת לי: ראית איזו הפטרה מצמררת? ואני אומרת לה: סיפור יפהפה על דוד ויהונתן, אבל למה מצמרר? מתברר שהיא קראה בטעות את ההפטרה המקורית של בראשית, ולא את ההפטרה שקוראים בשבת של ערב ראש חודש. אני קוראת את הפסוקים בישעיהו סט, נאחזת בהם:
"אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ… לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא ישְׁבֵי חֹשֶׁךְ… ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת… עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר… אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר… וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי… וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב… כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ… הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ…".
עכשיו אני קצת בוכה, קצת מדי.
על הספסל מחוץ לבית הכנסת, רוני עם חולצה לבנה ונשק ארוך שואל אותי "מה קורה". רוני חבר טוב שלנו, ואפשר להגיד לו את האמת. "זו שעה קשה לרציונליסטים", אני אומרת לו, והוא מהנהן. לרציונליסטים קשה להיאחז באפשרות של ניסים למעלה מהטבע, למעלה מטעם ודעת. קשה להם לעשות מעגלי שירה והפרשת חלה. המקסימום שהם יכולים זה לצייר בעיני רוחם נס קטן בתוך ריאליה גדולה ומרה. "זה בסדר, זו אמונה ראויה דיה", אומר רוני. "לא רק אמונה בהיפוך מטורף לטובה היא אמונת אמת".
בשבת יש ריק, וכשיש ריק הוא מתמלא. זה חוק טבע. את הריק של חוסר הידיעה ממלאות המחשבות. המחשבות הן סוס פרא. בראש צצים קרעי תמונות. הסרטונים המעטים שראיתי מספיקים לי בשביל להמשיך לדמיין איך נראית בחורה שכלואה בעזה, איך נראים ילדים, הפצצות, בניינים קורסים, צעקות, נשקים. אני צריכה להתאמץ לא לדמיין, לא לתת להבזקים להתפתח. לאחוז חזק במושכות של הסוס הזה, ששוטף בדהרה את המוח, משאיר אבק. להכניע אותו. לא לחשוב, לא לדמיין, להכריח את עצמי לעצור. אפשר להכניס את המוח לחדר חושך ולהקרין שם סרטים, אפשר גם שלא. זו עבודה קשה מאוד. אני יושבת על הרצפה הקרירה, מותשת מהאחיזה במושכות, מזיעה מעבודת הנפש שלא לתת למחשבות להתפתח, לדמיון להשתולל.
מוצאי שבת. המשפחה המפוארת של תפארת שולחת סרטונים ממלווה־מלכה עוצמתי ומרגש. באופן ספונטני הגיעו אל חצר ביתם מאות אנשים, בחולצות לבנות משבת, עם כלי נגינה ועוגות. לא הייתה שם שמחה אלא תפילת ביטחון ואמונה. זה נותן סוג של שלווה ואולי גם זרזיף שמחה. האנשים בסרטון מחייכים. "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה", הם שרים.
קשה להידבק באמונה מרחוק, צריך להזיע בתוך הגופים הרוקדים, לשמוע באוזניים קול שופר קורע את השמיים. אני יושבת על הספה בבית, רחוקה מגיסתי וגיסי שמתגוררים בחריש. רחוקה מתפארת שנמצאת כנראה בעזה, אבל מרגישה קרבה שלא תלויה בדבר, לא תלויה במרחק הקילומטרים.
יום ראשון. שבוע לזוועה. אירוע שאתה מאמין שיסתיים בשעה־שעתיים, נמשך כבר שבוע ועוד לא הסתיים. ראש חודש חשוון. לובשים חולצה לבנה, מתפללים הלל, המשפט שמהדהד לי הוא: "לא אמות כי אחיה ואספר". בשביל מה למות, אני שואלת את ה'. מה ייצא לך מזה. בסוף הרי נמות כולם. בינתיים אפשר לחיות, למצות עד הסוף את השלב הזה בהיות האדם חי ויוצר, שמח ומאמין.
את הכוחות להכניע את שרו של עשו שבועט בתוכי ונלחם ביעקב, אני מקבלת מהמשפחה המופלאה שאוחזת במעט האור שבקושי חודר דרך מסך הברזל. מתפללת איתם, לומדת להתעקש להאמין, מחכה בלב פתוח. כמו לב שעבר ניתוח והוא עדיין מונח על השולחן, הולם בעוז. מחכים באמונה שלמה, שבורה לפעמים, "לראות מהרה בתפארת עוזך".
יום שלישי. כשציטטתי כאן את פסוקי הפטרת בראשית, הבאתי את פסוקי ההצלה, הנחמה והיציאה ממסגר. אבל היו שם עוד פסוקים, קשים ומרים. העלמתי מהם עין, כתבתי במקומם שלוש נקודות. ככה זה כשרוצים למצוא בכל הכוח נחמה.
היום, אביה ואמה של תפארת נזקקו לצטט פסוקים קשים ומרים על מודעת האבל הצנועה :
"כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת. תפארת לפידות, ה׳ יקום דמה, איננה. ואני אנה אני בא".
