בואו ניפרד יפה מהאגדה המנחמת ש״חמאס לא מייצג את הפלסטינים״. מעבר לעובדה הפשוטה שחמאס נבחר בבחירות בעזה וידוע שינצח בבחירות בגדה (ולכן אין שם בחירות), חמאס מייצג באופן עמוק את האתוס הפלסטיני הרחב ביותר לפיו ליהודים כעם אין זכות לקיים מדינה חופשית בגבולות כלשהם במרחב שבין נהר הירדן לים התיכון.
לחמאס יש אולי ״רק״ כמה עשרות אלפי רוצחים מאומנים, אבל הם כולם פועלים בידיעה ברורה וגאה שהם עושים זאת למען ״שחרור פלסטין״. הרעיון שיש ״לשחרר את פלסטין מן הנהר ועד הים״ הוא הרעיון המכונן של הזהות הפלסטינית, והוא המכנה המשותף הרחב ביותר לפלסטינים כולם. במובן זה אין הבדל בין חמאס לפתח או כל פלג אחר. ההבדל הוא באמצעים שהם חושבים יהיו היעילים ביותר ל״שחרור פלסטין״, אבל לא במטרה עצמה.
במשך שנים כשהצגתי את הרעיונות הללו למשלחות מכל העולם נתקלתי תמיד בהתנגדות בסגנון ״את מכלילה, כמו שיש ישראלים ויהודים עם דעות שונות, בוודאי יש פלסטינים עם דעות שונות״. תשובתי הייתה ונותרה שדווקא האמירות הרחבות שלי הופכות את עמדתי לקלה להפרכה. כל מה שצריך הוא להביא לי פלסטיני האומר בפומבי ובשמו באופן ברור ומפורט: ״לעם היהודי כעם יש זכות שווה להגדרה עצמית ולמדינה משלו במולדתו ההיסטורית. ברור לי שהמשמעות היא שאין לפלסטינים ׳זכות שיבה׳ לתוך מדינת ישראל. הרצון שלנו הוא לקיים מדינה עבורנו לצד מדינת ישראל, שהייתה ותהיה ביתו הלאומי של העם היהודי, ולא במקומה".
כן, תמיד יש מי שיסבירו לי ש״יש פלסטינים כאלה״, אבל למדתי שאנשי המערב כל כך רוצים לעצום עיניהם בפני המציאות, שהם תמיד יפרשו מה שפלסטינים אומרים באופן הנוח להם או לחילופין יתנו תירוצים למה אי אפשר לצפות מפלסטינים לומר זאת. אבל זהו לב העניין. לכן אני מתעקשת שכל אמירה תהיה פומבית, מפורטת (לא אמירות כלליות על ״רצון בשלום וקץ לסבל״) ובשמו של הפלסטיני שאומר זאת. אני עדיין מחכה לקולות האלה מצד פלסטינים.
לכן אין דבר כזה ״למוטט את החמאס״. גם אם מחר כל הנשקים וכל המנהרות בעזה מושמדים, יקום ארגון חדש, בשם אחר וידאג שכל דולר ויורו של כספי ״שיקום״ שיועבר לעזה ישמש לבנייה מחדש של כוח שמטרתו תהיה – שוב – ״שחרור פלסטין״. זו הסיבה שעזה אף פעם לא ״משתקמת״, כי תושביה אינם רואים בעזה ״בית״, ״מולדת״ או שטח שנותן להם הזדמנות להקים מדינה פלסטינית משגשגת. להיפך – הם רואים בעזה כן שיגור (תרתי משמע) ממנו הם יכולים לקחת ״בחזרה״ את ״פלסטין״, ובזה הם משקיעים את משאביהם – הכסף, הזמן והכישרון של אנשיהם. אז מה כן אפשר לעשות?
בראש וראשונה, יש להכיר בכך שזהו האתוס הפלסטיני שמגדיר את עצם הזהות הפלסטינית בכל מקום בעולם, ולהבין שזה לא קשור למה שישראל עושה (לא כיבוש, לא התנחלויות, לא מצור – אלה דברים שאפשר לעסוק בהם מהזווית הישראלית, אבל הם לא משנים לאתוס הפלסטיני), אלא למה שישראל הינה – מדינתו של העם היהודי החופשי. לכן, רק שינוי יסודי של האתוס הפלסטיני יכול להביא שלום. וכן, אתוסים של עמים משתנים בהיסטוריה אבל זהו תהליך ארוך שתמיד כרוך בזה שהאתוס הקודם נתפס כלא לגיטימי באופן עמוק וככזה שאינו מתאים עוד לזמן.
ומראייה מפוכחת זו יש לגזור שני כיווני פעולה:
1) לפעול באופן נחרץ לייבוש כל מקורות התמיכה המדיניים, הכלכליים והפוליטיים באתוס הפלסטיני של ״שחרור פלסטין״, החל ממדינות ערב והמשך בסוכנות אונר״א שנתמכת על ידי המערב ומאפשרת לפלסטינים לשמר את מלחמת 1948 כתיק פתוח שיבוא יום והם ינצחו בה, וכלה בכל ״סיוע״ שמוגש לפלסטינים מבלי לדרוש מהם את ההצהרה שלמעלה. ככלל, צריך לדרוש שכל סיוע מדיני, כלכלי, פוליטי שניתן לפלסטינים ילווה בדרישה ברורה להצהיר את ההצהרה שלמעלה, ושלא יינתן בלעדיה.
2) ועד לשינוי האתוס הפלסטיני? להבין שאלו הם שכנינו ״המתפללים חולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים״ וש״על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים״ (מתוך ההספד של משה דיין לרועי רוטברג בנחל עוז). עד לשינוי ישראל תצטרך להיות חברה מגויסת. כל אזרחי ישראל, יהודים וערבים, חרדים וחילונים, יצטרכו להתגייס להגנת המדינה שהיא מדינתם.
