רשות החירום הלאומית וצה"ל הודיעו היום (ראשון) על הוספת ארבעה-עשר יישובים נוספים לתכנית פינוי תושבי הצפון במימון המדינה. אלו מתווספים לפליטים נוספים מצפון ומדרום, שנאלצו לעזוב את בתיהם ולחפש קורת גג באזורים בטוחים יותר בפנים הארץ. חלקם נמלטו מאימת החרב אפילו בלי מברשת שיניים, חלקם היו "ברי מזל" והצליחו לארוז מזוודה.
לא אכנס לדיון על טיבו ונחיצותו של צעד זה, שמצד אחד, הוא נכון ומתבקש על מנת להגן על חייהם, ומצד שני, כמוהו כשבעים עדים לעומק הכישלון האסטרטגי של ניהול בטחונה של ישראל בשנים האחרונות.
מה שדחוף יותר כרגע הוא להבין מהו האזור הבטוח בארץ אליו מפנים אותם? שהרי מוכרת לנו ההערכה שבתוך גבולות מדינת ישראל יש כארבע מאות אלף כלי נשק לא חוקיים, ובנוסף לכך תחמושת רבה, רימונים ועוד. נשקים אלו ששימשו ארגוני פשיעה עלולים להפוך בן לילה לנשקים המופנים נגד אוכלוסיית ישראל, בדיוק כפי שקרה ב"שומר החומות".
העורף מבין היטב את הסיכון, וכמו במקרים רבים, החברה האזרחית מקדימה את המדינה. בימים האחרונים מוקמות עשרות כיתות כוננות בכל רחבי הארץ, של חמושים ולא חמושים, שעורכים סיורים ותצפיות בשכונות שלהם. גם החתומה מטה מעורבת בהתארגנות האזרחית ושותפה ליוזמה. אבל מה עושה המדינה?
נדמה שכרגע האסטרטגיה העיקרית של המדינה, היא למסד את כיתות הכוננות ולצייד כמה שיותר אזרחים בנשק קל. זה צעד חשוב ונדרש, אבל הוא בעייתי מאוד אם הוא הצעד היחידי. שוב אנו נופלים למלכודת המגננה, מחמשים את עצמנו, ממציאים שיטות לנעילה מבפנים בממ"ד ומטילים את האחריות על האזרחים.
באחריות המדינה לאסוף מיידית את הנשקים והתחמושת המהווים סכנה מוחשית לאזרחי ישראל שנשארו בעורף, ובהם בעיקר מבוגרים, נשים וילדים. חלה חובה מוסרית ומקצועית על המדינה לנצל את ימי ההיערכות שניתנו לנו, אשר לא ידוע מה אורכם, על מנת לצמצם ככל הניתן את החזית הפנימית.
לפני כחודשיים התנהל דיון סוער במדינה האם ניתן להכניס את שב"כ על מנת לטפל בזירת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. הדעות היו חלוקות גם במישור האתי, בשאלה האם אין פגיעה בדמוקרטיה בהפניית שב"כ לטיפול באזרחים, וגם במישור המקצועי, בשאלה אם שב"כ מסוגל לעמוד במשימה זו בנוסף למשימותיו השוטפות.
נדמה לי שבשעה זו אין שאלה בדבר הצורך האקוטי לייצר פעולה יזומה שתשמור על ביטחונם של אזרחי ישראל המצויים בעורף, יהודים וערבים גם יחד. בנוסף לצד הביטחוני, ישנו גם הצד התודעתי. רבים מאזרחי ישראל מוכי טראומה ובהלה, מזוועות לא אנושיות שהתרחשו בגלל קריסת המערכות וקריסת תפיסת ההגנה של ישראל. הטראומה והבהלה הם חלק מיעדי האויב, שמטרתו היא לערער את תחושת הביטחון שלנו במדינה, ולייאש אותנו חלילה מהאחיזה בה.
חובתה המוסרית של מדינת ישראל, באמצעות השר לביטחון פנים, איתמר בן גביר, המשטרה והשב"כ, היא להגן על חיי אזרחיה, ולהשיב להם את תחושת הביטחון.
יש להקים מיד מערך חירום לאומי יוזם, שיוציא אל הפועל מבצעים לניקוי הנשק מהרחובות. יש לקרוא אל הדגל בעלי תפקידים מהעבר, שיש להם ניסיון מוכח בהפעלת המערכת, להושיב סביב השולחן את כל נציגי הגופים הרלוונטיים, ולייצר מציאות חדשה בשטח.
אל תזרקו עלינו האזרחים את האחריות, אל תבנו על כיתות כוננות שהוקמו אד הוק ועל נשק קל של אזרחים לא מיומנים בזירות מורכבות. הכניסו מיד כוחות לריכוזים בהם הנשקים נמצאים, ותקדימו תרופה למכה.
