שעון החול שלנו אוזל.
יגיע זמן, אולי כבר בימים הקרובים, שהאבל והכאב על 1400 קורבנות ו-210 החטופים יהיה רק של מדינת ישראל. בארה"ב ישכחו. בבריטניה ישכחו. בקנדה ישכחו. בגרמניה ישכחו. בצרפת ישכחו. אנחנו נישאר לבד.
בשבועיים האחרונים דעת הקהל הייתה לטובתנו. מאות אלפי אזרחים בעולם העלו ושיתפו מסרים התומכים בישראל ובלגיטימציה שלה להילחם בחמאס בכל דרך אפשרית. במדינה אחרת כבר היו משיגים תוצאות צבאיות הרות גורל לחמאס ומרתיעים אותו. אנחנו ארחי שבוע וחצי בלבד, אישרנו לארצות הברית להיכנס לקבינט שלנו – ל"מטבחון" של הבית שלנו, ולקבוע סיוע הומניטרי לעזתים. תמורתו קיבלנו שתי חטופות בלבד.
גם שעון החול של נתניהו, כראש ממשלה, התהפך ב-7 באוקטובר. השטח כועס עליו. אם אין לך את ה"בייס" שלך להסתמך עליו, אין לך עתיד כראש ממשלת ישראל. השאלה היחידה היא: האם, בתפקידך האחרון, תתאבד על מדינת ישראל ותנסה להציל את יכולת ההרתעה שלנו, ולהחזיר ביטחון למדינת ישראל, או, כמעשה אהוד ברק, תדליק גפרור על הדלק שנשפך פה בכמויות, ותשרוף את מדינת ישראל כולה.
הטבח בשמחת תורה מיקם את ראש ממשלת ישראל במצב הבעייתי ביותר מול אזרחי המדינה, ובעיקר- מול בוחריו. אם לא ידע ולא פעל- הביתה. אם ידע ולא פעל- הביתה ומהר.
שנים הגנתי על נתניהו. אני עדיין חושבת שמדובר במנהיג פנומנלי עם ראייה שונה וייחודית. הביוגרפיה שלו, הרקע שממנו הוא מגיע, מעידים על נחישותו להילחם למען מדינת ישראל בכל מחיר. יש שיגידו שהוא מכור לכסא ולכוח, אך אני חושבת שהוא באמת ראה עצמו כמושיע היחיד של מדינת ישראל. אחרון הנפילים שלחם במערכות ישראל ומבין תחת איזה איום אנחנו נמצאים.
במשך שנים היכולות שלו – המדיניות, הצבאיות והכלכליות – הן אלה שהפכו אותו למיוחד וייחודי. הליכוד בחרו למקם אותו בראש הרשימה ולא בכדי. האיש הבין שכדי לקדם את מדינת ישראל קדימה צריך לדאוג ליכולות הטכנולוגיות שלה ולהפוך אותה למעצמה כלכלית. בימים הכי שחורים כלכלית בעולם כולו, מדינת ישראל הייתה היחידה ששרדה. כן, זה בזכותו.
אבל כבר חמש שנים שאין אידיאולוגיה. אין דרך. כבר חמש שנים אנחנו במשחק שש-בש שבו יש שחור או לבן. כן ביבי או לא ביבי. אם אתה לא מצליח לרכז סביבך פוליטיקאים או אנשי ביטחון או מנהיגים מהעולם – אז זה אומר "דרשני".
ועכשיו זו המערכה האחרונה. יש לך אפשרות לצאת בראש מורם ולחזור להיות "מר ביטחון", או להיות חתול רחוב. כזה שחי בשביל לשרוד, מתדפק על דלתות ומבקש אוכל מהשכנים.
אנחנו בכל מקרה נילחם על המדינה שלנו בכל מחיר. אם יש משהו שהעם שלנו יודע זה איך לשרוד את התופת והשכול. אנחנו מלאי אמונה, גם אם אנחנו לא דתיים. אנחנו חדורי מוטיבציה. אנחנו יודעים להתלכד כשצריך ולעזור לאחינו. אנחנו גם יודעים לקחת אחריות.
מישהו ברשת צחק וכתב: "ניכר שממשלת ישראל מפריעה לאזרחיה לנהל פה מלחמה". השאלה, מר נתניהו, באיזה צד אתה בוחר להיות – בצד שמנהל את המדינה, או בצד שמפריע למדינה להתנהל?
