חשבתי שכל המלחמה אצליח לכתוב כמו שצריך אבל עכשיו, קצת יותר משבועיים אחרי שהתחילה, אני אפילו לא זוכר באיזה יום אנחנו.
קראתי יומן מלחמה מלבנון (לא הגעתי לליטאני) ופתאום אני תופס את הראש בהבנה שאני יושב וכותב יומן מלחמה בשטחי כינוס, כשהמלחמה עצמה שאפילו לא החלה. כמה מהחברים שלי אפילו צוחקים על כך שיש לנו יומן – אבל מלחמה אין.
בימים הקודמים כתבתי המון על רוח הקרב והאנרגיות שלנו, באימונים, בתרגילים ובשמירות. השבוע נופל לי האסימון שאנחנו אשכרה סטטיים. מחכים לפקודות בזמן שהמורל הולך ונסדק. כשיצאנו כל אחד מביתו היינו מלאים באנרגיה ויצר נקם, וכעת כשהזמן הולך וחולף פתאום צפים להם הגעגועים הביתה, הגעגועים למשפחה ולחברים, הגעגועים לחיים שהיו לנו לפני כן.
לא נעים לי להזכיר את זה בתוך כל הצער הלאומי שכולנו שרויים בו, אבל ביום רביעי הייתה אמורה להמריא טיסה שלי ושל שני חבריי הטובים לדרום אמריקה. זה חלום קטן שרצינו להגשים יחד: כל השירות הצבאי חלמנו על הרגע הזה ומעולם לא חשבנו שהוא יתמסמס דווקא כי חזרנו למדים.
אבל אין מה לעשות, בסוף האדם מתכנן תוכניות ולאלוקים יש תוכניות משלו. בעזרת השם לא ניתן למחבלים הארורים האלו להרוס לנו את התוכניות ונצא להגשמת החלום שלנו, שלושתנו יחד, אחרי שכל זה יגמר ונביא את הניצחון המיוחל, והביטחון בארץ שלנו ישוב על כנו ותושבי העיר שדרות ועוטף עזה יחזרו למקום מגוריהם.
השבוע יצאנו סוף-סוף למוצב סופה. שבועיים אחרי המתקפה, המוצב עדיין נראה כמו שדה קרב. אני עדיין מריח את הריח הנורא שם, ריח של מוות, לפני שאני נרדם. אבל דווקא מתוך השברון הזה, כשרואים את כל ההרס וסימני הקרב על הקירות, בחרתי להתמקד בכל הכוחות שהגיעו כדי לשפץ את המוצב: ניקיונות מרתוניים, צביעה, בניית קירות חדשים. בסוף זה העם שלנו, המון עצב מהול בהמון שמחה. המון כאב עם המון רצון להפריח. הבסיס יעמוד על תילו כבר בשבוע הקרוב.
בינתיים, חבריי שלוחמים בגבול לבנון מספרים על מצב שמתחמם וגזרה בעייתית פי כמה מעזה. פתאום המחשבה שאולי עזה היא החזית הקלה יותר מעלה בי צמרמורות.
העם היקר שלנו חי בכוננות ספיגה וכוננות צמיחה, וכך גם אנחנו, להוטים להיכנס כבר לרצועה, להילחם כדי להצמיח גם שם את הרוח היהודית שנפגעה אנושות מלפני שבועיים.
אסור לשכוח:
באחדות ובגבורה ננצח!
