כשחזרנו אמש מסיור במלונות המפונים בים המלח, התמלאנו בתחושות הודיה שבימים כאלו יש לנו בית לחזור אליו ולשתות בו קפה בנחת. קשה להימלט מתחושת הפליטות שמורגשת במלונות. אלפי אנשים שחוו את אימת המלחמה וכעת אינם יכולים לשוב לביתם עד להודעה חדשה.
ועדיין, גם בתוך המפונים יש מדרג. יש קהילות של קיבוצים שנקרעות בין הלוויות חברים שנרצחו ודאגה לחטופים, ויש קהילות של קיבוצים שניצלו בגופן ומתמודדות "רק" עם קשיי הנפש והעקירה מהבית. מאלו ומאלו שמעתי אמש גם תחושת הקלה מסוימת על כך שהם משתייכים לקהילה כפרית, ואינם תושבי עיר.
שדרות וקריית שמונה הן ערים ולא יישובים קהילתיים. כשהתושבים בערים הללו מתפנים, הם מתפזרים להרבה מקומות ולא למקום אחד. אין להם מבנים קהילתיים חזקים כמו שיש ביישוב קהילתי. כשעשרים משפחות משדרות מגיעות למלון, הן לא קהילה מגובשת כמו עשרים משפחות מקיבוץ או מושב. פעמים רבות אין להם בכלל הכרות מוקדמת. זה הבדל משמעותי שיש לו ביטויים רבים.כמובן שגם בעיירות יש אלפי אנשים חזקים ומחוסנים וגיבורים, ועדיין – לעיר אין את היכולת לספק לעשרות אלפי תושביה את המעטפת הקהילתית החזקה שיש ביישוב קטן של עשרות או מאות משפחות. מעטפת שכל כך מסייעת בשעת משבר.
קחו לדוגמא את סיפורן של עשרות משפחות מאופקים שמבקשות לצאת מהעיר ונופלות בין הכיסאות. המדיניות הרשמית של המדינה ושל עיריית אופקים היא שהעיר אינה מפונה. יש היגיון מאחורי המדיניות הזו: באופקים חיים 40 אלף תושבים וכמות חדרי האירוח בארץ מוגבלת. בנוסף, למרות האבדות הרבות שספגה העיר במתקפת החמאס (48 הרוגים), היא אינה סמוכה לעזה כמו שדרות. לפינוי של עיר גדולה נוספת יש השלכות מורליות וכלכליות משמעותיות ולכן אפשר להבין את ההחלטה שלא לפנות את אופקים. ואחרי שאמרנו את זה, יש עדיין עשרות משפחות גם בעיר הזאת שזקוקות לפינוי. חלקן חוו טראומה קשה במתקפה והן אינן מסוגלות לחזור לביתן מבחינה נפשית, לחלקן יש ילדים עם צרכים מיוחדים ואין בבתיהם ממ"ד.
עיריית אופקים אפשרה לתושבים לצאת להפוגה מהעיר למלונות למשך כשבוע. כשבעים משפחות מהעיר, כ-250 תושבים, יצאו למלון נוגה בים המלח. כשהסתיים שבוע ההפוגה הן נדרשו לחזור לבתיהן. גופים אזרחיים כמו הקרן החדשה ובונות אלטרנטיבה מימנו למשפחות מספר ימים נוספים במלון, אבל אתמול הן נאלצו לעזוב כדי לפנות מקום למפונים ממקומות אחרים, וחזרו לעיר.
רוחי מלכה מאופקים, אחת התושבות שחזרה אתמול לביתה באופקים מתארת מציאות קשה: "לפני שבועיים עברנו כאן שבת תופת עם מחבלים סביב הבית, ויש משפחות בשכונה שלא מסוגלות לחזור לגור עכשיו בבתים, במיוחד כאלו שאין להן ממ"ד".
נכון להיום בצהריים, מסתמן פתרון ל-25 משפחות מאופקים שהקרן החדשה השיגה תרומות למימון שהייתן בבית מלון קדמה בשדה בוקר. אבל המקרה של המשפחות מאופקים הוא רק דוגמא אחת לנפילה בין הכיסאות, כשמדובר במשפחות מעיר ולא מקהילה כפרית. ועדיין לא הזכרנו את אתגרי החינוך והרווחה. אין מה להשוות את היכולת של קהילות קטנות ומאורגנות לתת מענים טובים בתחומים הללו, לעומת היכולת של רשות עירונית שתושביה פזורים במלונות רבים ברחבי הארץ.
מבלי לגרוע מאומה מסבל קהילות היישובים הקהילתיים והקיבוצים שפונו, המדינה והגופים האזרחיים מוכרחים לתת עדיפות בסיוע לתושבי העיירות.
