במוצאי השבת האחרונה הכריז דובר צה"ל במהלך סקירה לעיתונאים כי "אנו עדים למגמה הולכת וגוברת של בני הציבור החרדי, אשר מגישים בקשה להתגייס ולהתנדב לצה"ל. עד כה התקבלו למעלה מ-2,000 פניות של בני הציבור החרדי. אנחנו מייצרים לכך תכניות ייעודיות והחל מיום שני הם יגויסו".
גורמים המעורבים בעניין הסבירו כי הליך החיול הייעודי אמור להיות קצר ביותר – כעשרה ימים בלבד. ההליך המקוצר מיועד לבעלי פטור בגילאי 40-26 בעלי ידע קודם רלוונטי (ברפואה, בהלכה ובנהיגה) וכולל כאמור הכשרה בסיסית ולאחר מכן שירות מילואים. לשם השוואה נציין כי במחזורי הגיוס למסלולים החרדיים הרגילים בצבא — "נצח" ו"שח"ר", מתגייסים כ-1,200 חרדים בשנה ואלו עתידים להיפתח בקרוב בלא קשר להליך החיול המיוחד.
המגמה שהזכיר דובר צה"ל מורגשת היטב ברחוב החרדי, ומחרידה את מנהיגי הזרם החרדי המרכזי. בביטאון "יתד נאמן" צוטט הרב דוד כהן, מראשי ישיבת "חברון" – מישיבות הדגל הליטאיות – דוחה מכל וכל את הקריאות להתנדבות בני הישיבות: "הלב שותת דם על הדיבורים הנשמעים בשולי המחנה, שכביכול בעת צרה כזו שכלל ישראל בסכנה, צריכים ללכת ולסייע ולצאת מכותלי הישיבה. מי שמדבר דיבורים כאלו אינו שייך כלל לידיעה מהי תורה, מהו כלל ישראל, מהם בני הישיבות, והם המושגים של 'אורייתא וישראל וקוב"ה – חד הוא'".
אולם רפרוף קל בדפי ההיסטוריה ילמד שעל דעתו של הרב כהן נחלקו כמה מגדולי האדמו"רים וראשי ישיבות מהדורות הקודמים. בנקודות קריטיות בחיי האומה, בהן שאלת עצם הקיום של היישוב היהודי בארץ היה מוטל על הכף, עודדו הרבנים להתגייס ולתרום להצלחת המערכה, בין בעורף ובין בחזית.
ערב פרוץ מלחמת השחרור, בתאריך א' אייר תש"ח, נחתם הסכם בין "מרכז המפקד לשירות העם" לימים צה"ל, לבין ראשי ישיבות, רבנים ואפילו מנהיג "העדה החרדית" המתבדלת. הסעיף הראשון במסמך פטר עקרונית את בני הישיבות מחובת השירות, אולם כהוראת שעה הוסכם על ימי אימונים של כלל בני הישיבות בירושלים (למעט מספר "עילויים" שיקבלו החרגה מיוחדת). לפי ההסכם שגובש, בני ישיבה בגילאים 22-17 יתאמנו בשימוש בנשק ליום פקודה, ובני ישיבה מגיל 23 ומעלה ישרתו בתפקידי שמירה והגנה בפלוגות דתיות מיוחדות. בעקבות ההסכם הוקם "גדוד טוביה" בו שירתו בני הישיבות החרדיים בעיקר בביצורים.
גם במלחמת ששת הימים נטו החרדים חלק פעיל. על פי מאמר של מנחם קרן-קרץ, בתקופת מלחמת ששת הימים שירתו בצבא אלפי חיילים חרדים (כארבעה אחוזים מכלל המגויסים – להערכתו). חיילים אלו היו בני היישוב הישן בירושלים, אנשי החסידויות הרבות ששכנו עדיין בתל אביב, בני המושבים החרדיים ובוגרי הישיבות של בני ברק. מהם שירתו בזיהוי חללים במסגרת הרבנות הצבאית ומהם כלוחמים מן השורה. בני הישיבות שנשארו בירושלים בעת ההפגזות הכבדות היו יורדים למרתפים שהוכנו מבעוד מועד והמשיכו בלימוד ובאמירת תהילים. חלקם תרמו מנות דם ואחרים התנדבו בבתי החולים ובחלוקת מזון לנזקקים.
אין בידי נתונים על מספר החיילים החרדים במלחמת יום כיפור, אולם כמעט ממחצית הנופלים של גדוד הנח"ל החרדי נפלו במלחמת יום הכיפורים.
אז מה נשתנה? כפי שציינו יאיר הלוי ומנחם קרן-קרץ, שנות השבעים היו קו פרשת מים ביחסי החברה החרדית ומדינת ישראל. הלוי וקרץ חלוקים באשר לסיבות לכך, אולם על הכל מוסכם כי החברה החרדית עד לשנות השבעים הייתה יותר מעורה בחברה הישראלית הן מבחינת התפרשותה הגאוגרפית, הן מבחינת מעורבותה בשוק העבודה והן מבחינת הזדהותה עם המדינה וסמליה.
הרושם המתקבל מהתבוננות בחברה החרדית כיום הוא שתנועת המטוטלת נעה עתה לכיוון המשתלב, לפחות עבור חלקים בחברה החרדית. חלקים אלו הולכים ומתערים יותר ויותר בשוק העבודה וההשכלה ואף מזדהים כ"חרדים ישראלים".
מבחינות רבות החרדיות המודרנית לא הצליחה עד עתה להפוך לתנועה של ממש. היא לא הצליחה להצמיח מערכת של מוסדות משגשגים, הנהגה פוליטית פעילה ומנהיגות רוחנית מובהקת. אולם בשנים האחרונות נראה שסוף סוף הדברים מתחילים "ליפול למקומם". ימים יגידו האם המאורעות האחרונים היוו את הניצוץ שיבעיר את המדורה המיוחלת, או שמא ניצוץ שיבהיק לשעה, ידעך וייעלם.
