כמו רבים מחבריי לתנועה הסביבתית בישראל הוכיתי בתדהמה למראה התמונה בה נראים גרטה טונברג ומספר מחבריה (אחד מהם יהודי) אוחזים שלטים המביעים תמיכה מלאה בעזה, ולמעשה בחמאס. לאור הביקורת הקשה שהוטחה בה מכל עבר, טונברג פרסמה הבהרה ותמונה חדשה בה הוסרה בובת תמנון עגולה וחמודה שעמדה ברקע. היא התנצלה על כך שיש מי שחשבו שהבובה מהווה סמל אנטישמי והסבירה שמדובר בבובה שמטרתה לאפשר לאנשים בעלי קשיים חברתיים להביע את רגשותיהם. היא לא הוסיפה שום מילה על הטבח הנורא של חמאס, למען הסר ספק.
טונברג, למי שאינו מכיר, היא פעילת אקלים בת 20 משוודיה שקיבלה פרסום עולמי לאחר שניתנה לה הזכות לנאום על בימת האו"ם בשנת 2018 בעקבות מספר פעולות מחאה שהיא ארגנה. היא צברה עוקבים רבים ברשתות החברתיות ומיליוני תלמידים יצאו בהשראתה להפגנות ברחבי העולם בדרישה מממשלותיהם לפעול להפחתת פליטות הפחמן. מאז היא נאמה בעוד מספר במות מרכזיות והמסרים שלה רוויי אימה והפחדות בהם היא תובעת ממאזיניה "להיבהל ולהרגיש את הפחד שאני מרגישה".
מבחינת ארגוני הסביבה בישראל, ובעולם היהודי בכלל, ההתייצבות החד-צדדית של טונברג לצד חמאס (גם אם מתוך בורות ובאופן עקיף) הייתה סטירת לחי מצלצלת. שורה ארוכה של מובילים בתחום יצאו נגד דבריה (ועבדכם הנאמן ביניהם) והשבוע נשלח אליה מכתב החתום על-ידי ראשי התנועה הסביבתית בארץ ופעילים מרכזיים. במכתב נאמר, בין השאר, שעמדתה של טונברג פוגעת בתנועת האקלים בישראל ובעולם, משחקת לידיהם של מכחישי המשבר ומביאה לניכור של מיליונים – יהודים ושאינם יהודים – שיכלו להצטרף למאבק אבל כעת ימנעו מהזדהות עמו רק כדי להימנע מהזדהות עם טונברג ותמיכתה בחמאס.
אני עוסק בתחום הסביבתי מאמצע שנות ה-90, מגיל 15, בערך הגיל בו גם טונברג נכנסה לעניין, ומרשה לעצמי לומר שאני נמצא במעגלי ההובלה של התנועה היהודית-סביבתית בארץ ובעולם. לאורך שנים היינו ארגונים שוליים למדי, ועבור הדור שלי המפנה חל לפני כמעט שני עשורים עם פרסום הסרט של אל גור ("אמת לא נעימה", שזכה באוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2006). שנה לאחר מכן הוא זכה בפרס נובל לשלום יחד עם ה-IPCC (הפורום הבינלאומי לשינויי אקלים שדוחו"תיו מהווים את עמוד השדרה המדעי של העיסוק בתחום).
חשוב לי לציין זאת אל מול הסיקור העודף שנעשה לטונברג, עד כדי טענה שאלמלא פעילותה משבר האקלים עדיין לא היה מונח על סדר היום, ולא היא. אומנם היא תרמה תרומה לא מבוטלת, בעיקר בזכות נאומה באו"ם, אך אני מציע לא לבלבל בין נאומים ומספר רב של עוקבים לבין תהליכי עומק. אישית, אני מעולם לא הייתי חסיד של הקו המיליטנטי של טונברג, שלעניות דעתי היה ועודנו חסר תועלת ובעיקר הרחיק את המיינסטרים מהתנועה הסביבתית. היא אומנם מפגינה ידע רב במה שקשור למדעי כדור הארץ, אך שם ממילא כבר רוב הדברים ידועים עשרות שנים וזוכים לקונצנזוס מדעי נדיר. עם זאת, בכל הקשור לצד הפתרונות, לכלכלה, למדיניות ציבורית ולהיסטוריה של שינויים חברתיים טונברג מפגינה פעם אחר פעם חוסר ידע וחוסר רצינות שמזיקים למאבק נגד שינויי האקלים. כל זאת עוד טרם פרסום תמיכתה בחמאס.
שורש הבעיה הוא שכמו תנועות רבות אחרות גם התנועה הסביבתית התמכרה לתעשיית הלייקים ותרבות הטיקטוק, בה פרסום ונראות הפכו לחשובים יותר מידע, רעיונות ויושרה. למרבה הצער, ההתמכרות הזו חזרה אלינו כבומרנג עם התמיכה בחמאס של טונברג שכאמור איננה מבוססת על רוע אלא בעיקר על בורות, שטחיות וחוסר היכרות עם העובדות. כמו ידוענים רבים החיים ברשת, נדמה שגם היא שגתה לחשוב שמיליוני עוקבים משמעותם אישור חברתי לכך שאתה מבין בכל נושא בעולם, ולכן ראוי גם שתביע את דעתך בכל נושא, גם אם אין לך שמץ של מושג לגביו.
את הנזקים שגרמה טונברג לתנועה הסביבתית בארץ ובעולם עדיין קשה לכמת, אך כבר ברור שהם עצומים. אחרי שננצח במלחמה וישקע האבק, יהיה קשה מאוד לנקות את התנועה הסביבתית מהכתם שדבק בה ולשכנע אנשים נוספים להטות שכם לאחד המאבקים החשובים של דורנו (אחרי מלחמת החורמה בטרור האסלאמי הקיצוני). עם זאת, אולי זו גם הזדמנות עבור התנועה הסביבתית, בארץ ובעולם, לחשב כיוון מחדש ולמצוא מנהיגות אחרת שהידע, הרעיונות והיושרה הם נר לרגליה.
הלקח הזה רלבנטי גם לתנועות חברתיות נוספות, שכן כולנו סובלים מההתמכרות ללייקים ולספירת עוקבים. זה טבעי ומובן, והמודל העסקי של הרשתות החברתיות בנוי על החולשה האנושית הזו. עם זאת, אין לנו ברירה אלא לנסות להתגבר עליה אם ברצוננו להצליח לקדם את הנושאים המהותיים שלקחנו על עצמנו לקדם.
