חילופי האש בצפון הפכו לאירוע יומיומי, עם הסלמה מתגברת: פה חדירת מחבל, שם רקטה. התגובה של צה"ל מדודה ועקבית, אך עקב בצד אגודל, ישראל מתדרדרת למצב של מלחמה בשתי חזיתות – בצפון ובדרום.
כ-300 אלף חיילי מילואים גויסו ונמצאים בעמדות המתנה, פרושים ברחבי הארץ. לא ברור מתי תתקבל החלטה לפעול ברצועת עזה, אך כבר כעת, לאור הודעת שר הביטחון לפיה חיזבאללה החליט להתערב בלחימה, ברור שיהיה צורך לפעול גם בצפון. בשני המקומות ניצב איום משמעותי.
מלבד עדויות הזוועה המחרידות שנחשפות מדי יום אודות הטבח שביצעו תושבי עזה (לא רק "פעילי" חמאס) באנשי העוטף, חקירות המחבלים שנתפסו מלמדות על התכנית שרקמו ברצועה. המטרה הייתה להישאר בשטח במשך זמן רב, כשהחדירה לישראל נועדה לייצר שליטה במרחבים, בערים וביישובים ישראליים. לפי תכנוני החמאס, המחבלים היו אמורים להשתלט על המרחב בין רצועת עזה לקריית גת. אם התכנית הזו הייתה מצליחה, חמאס היה על סף רצף טריטוריאלי מהרצועה להרי חברון, תוך שהוא מנתק בין הנגב והערבה לישראל.
עד השנה, תרחיש האימים של חדירת מחבלים המונית והשתלטות על יישובים תוך כדי שיגור רקטות יוחס דווקא לאויב מצפון, חיזבאללה. מי שחשף את האיום הביטחוני בפניי היה שר החינוך וחבר הקבינט דאז נפתלי בנט, בתדרוכים לקראת פרסום דו"ח מבקר המדינה על מבצע צוק איתן. כמובן, יכולות האש של נסראללה גבוהות עשרות מונים מאלו של מוחמד דף ויכולתיו הצבאיות של חיזבאללה, שמאז השתפרו עוד יותר, גבוהות מאלו של חמאס.
על פי תרחיש הייחוס, חיזבאללה מתכנן לחדור לישראל, לכבוש את פסגות הגליל ומשם לטווח את מרכז ודרום הארץ. במצב כזה, כאשר צה"ל מביט כל העת גם דרומה, ישראל עלולה להיקלע למלחמה קיומית.
שלוש פעמים בעבר ישראל התמודדה עם מלחמה קיומית: את מלחמת העצמאות, שנכפתה עלינו, ישראל ניצלה כדי להרחיב את גבולות המדינה מעבר לאלו שהוכרו על ידי העצרת הכללית של האו"ם בהחלטה 181. מלחמת האין-ברירה בה פתחה ישראל 19 שנים לאחר מכן, ב-1967, הסתיימה בשילוש שטחי המדינה, שהתרחבה לרמת הגולן, שומרון, יהודה, עזה וחצי האי סיני. שש שנים לאחר מכן, ב-1973, הופתענו כהוגן על ידי המכה המצרית, שזכתה לתמיכה ממדינות ערב. את המלחמה הזו סיימנו רק ממערב לתעלת סואץ.
כאשר האויבים מחפשים לנגוס ממש בשטחנו, זו תהיה טעות להסתפק רק במניעת יכולותיהם לבצע את זממם. ישראל חייבת לסמן כיעד רצועת ביטחון משמעותית שתיתן עומק אסטרטגי ותרחיק את האיום מגבולות המדינה. עמידה במקום והישרדות במלחמה רק תגביר את תיאבון המאיימים על ישראל ולכן תמונת הניצחון הישראלית חייבת לכלול גביית מחיר כבר מחיזבאללה ומחמאס בדמות הפיכה של שתי ההחלטות שסייעו לשני ארגוני הטרור להתעצם: הנסיגה מלבנון והנסיגה מעזה.
נכון, במשך השנים אותם ארגוני טרור גרמו לאבידות רבות, בעיקר בקרב חיילים אך גם בקרב אזרחים. האיום שלהם על גבולות המדינה היה תמידי, אך רק מאז שישראל זנחה את לבנון וזנחה את עזה, הפכו שני ארגוני הגרילה למפלצות שמסוגלות להמיט הרס של ממש על ישראל.
כשחמאס ניסה להרגיע את תושבי צפון הרצועה שנדרשו לעזוב את בתיהם, הוא הפיץ הודעה בנוסח הבא: "זה לא 48', ישראל לא תחזור על הנכבה". מכאן ניתן להבין מה התרחיש המפחיד את האויב. למרבה הצער והאכזבה, ציטוטים שהודלפו מדיוני הקבינט ומוועדת החוץ והביטחון מתכתבים עם ההרגעות הללו, ומראים שזוועות 7 באוקטובר עלולות לעבור לסדר היום במדינת ישראל.
מדינת ישראל, בעצם קיומה, הבטיחה כי "לעולם לא עוד" יהיו יהודים חסרי אונים למול פוגרום. ב-7 באוקטובר ההבטחה הזו הופרה. כדי שתסריט האימים לא ישנה, ישראל חייבת לגבות מחיר כבד מחמאס ולמנוע מחיזבאללה את היכולת להעתיק את הזוועה לגבול הצפון גם אחרי המלחמה. לצד חזרה למסלול השלום עם ערב הסעודית, ישראל מוכרחה ליצור רצועות ביטחון עמוק בשטח האויב.
