המערכה שבה אנו נמצאים אינה מערכה על עוטף עזה, או מלחמה נגד חמאס בלבד, אלא מערכה על מעמדה של ישראל במזרח התיכון ובעולם כולו.
במלחמת העצמאות קיבלנו את מקומנו, ובמלחמת ששת הימים הגענו לגבולנו. במלחמה זו נתן הקב"ה את ארץ ישראל המערבית כולה בידינו, ובכל זאת לא השכלנו להחיל עליה את ריבונותנו. מאז אנו בנסיגה מתמדת: יציאה מסיני, יציאה מיריחו, יציאה מחברון, יציאה מגוש קטיף, יציאה מצפון השומרון. ויתורים ונסיגות שמאחוריהם אמונה מבולבלת, חסרת היגיון ומנותקת מהמציאות המזרח תיכונית שלפיה ויתורים על חלקי ארץ ישראל יביאו שלום.
רבים מתוכנו מתקשים להפנים את שאיפת הערבים שסביבנו, ומתוך כך הם מתקשים להפנים מול מי עומדת ישראל ועם מי יש לה עסק. כדי להתחיל במסע ההתפכחות, עלינו להכיר את סעיפיה של האמנה הפלסטינית בה נכתב בבירור:
א. פלסטין היא מולדת העם הפלסטיני.
ב. פלסטין בגבולותיה כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית אינטגרלית.
ג. העם הערבי-פלסטיני הוא בעל הזכות החוקית במולדת.
אולי זו תמימות, אולי זו השאיפה הטבעית של העם היהודי לשלום, אך התוצאה הייתה שהתבוננו אל המציאות בעיניים מערביות, כאלה שלא מסוגלות להאמין שאכן כל תכליתם של הפלסטינים היא קעקוע ריבונותנו על ארצנו. מכרנו לעצמנו אשליות לפיהן כל מה ששכנינו הערבים רוצים באמת הוא פרנסה וכלכלה טובה. אטמנו את אוזנינו מלשמוע את דבריהם וביטלנו את הדברים בהינף יד של "אלו רק אמירות בערבית שמכוונות אל הבייס שלהם. זה לא אמיתי. הם הופכים יותר ויותר מערביים". עצמנו את עינינו מלחזות במציאות המתהווה סביבנו ובתוכנו.
נכשלנו בקריאת המפה, נכשלנו בהכרת שכנינו. כעת עלינו להישמר שלא לטעות שוב, בפעם המי יודע כמה. תפקידנו הוא להתפכח ולראות נכוחה את התמיכה הרחבה שמקבלים מבצעי הטבח האכזרי ביישובי עוטף עזה, ממעגלים רחבים בעולם הערבי. משום כך לא יהיה די במיטוט חמאס. הבאים אחריהם יחזיקו באותן עמדות, באותן תקוות, באותם יעדים וברגע המתאים, גם הם ינהגו באותה דרך רצחנית ואכזרית.
בימים אלה אנו שומעים קולות המייחלים להעברת השלטון ברצועת עזה לידיה של הרשות הפלסטינית. האם אכן טחו עיניהם מלראות שמדובר באותה גברת דאעשית בעלת שם מעט שונה? האם מישהו לא מבין את משמעות משכורות העתק שמעבירה אותה רשות למחבלים רוצחים ובני משפחותיהם? האם אנחנו לא מקשיבים לנאומיהם הגלויים לעין כול והתקווה החד משמעית העולה מהם להשמיד את מדינת ישראל ולהקים מדינה משלהם תחתיה? על אלה הם שמים את יהבם המדיני? באלה הם שמים את מבטחם ותולים את עתידם?
על ההנהגה בישראל לדחות בתקיפות ובנחישות את הלחץ האמריקני ואת האשליה של מספר מנהיגים ישראליים בלתי אחראיים, שמהרשות הפלסטינית תצמח הישועה. ברגע בו חלילה תקבל הרשות הפלסטינית לידיה את השלטון בעזה, תתקבל גם הלגיטימציה לקידום רעיון הבלהות של שתי המדינות ובלב המדינה תקום מדינת טרור עם תעודת הכשר בינלאומית
זו השעה להזכיר לעצמנו ולעולם: יהודה ושומרון הם חבלי מולדת, עוטפי ומגיני השפלה.
שוב ושוב עולה הקריאה למלחמה נחושה עד הניצחון, אך מהו ניצחון? ניצחון אינו הקרבה ומסירות נפש שבסופן יוגש השטח לאויבינו ושונאינו מהמוקטעה, על מנת שאלה יחתרו לביצוע אותם מעשים בדיוק. ניצחון הוא החלת ריבונותה של ישראל על השטח כולו.
שליטה ישראלית מלאה על אדמת עזה היא ניצחון. הקמת יישובים פורחים, התיישבות אידיאליסטית כמו זו של תושבי עוטף עזה, בתוככי הרצועה, היא ניצחון. הטמעת ההבנה שרצועת עזה היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל היא ניצחון. הרס בניינים בעזה והפלת שלטון חמאס הם מעשים חשובים בדרך לניצחון. אבל הניצחון עצמו הוא ריבונות ישראל.
אם נסתפק בהפלת בניינים הם ייבנו מחדש, אם נחגוג הפלת שלטון נקבל את מחליפיו בקרוב והם לא יהיו טובים יותר. השאיפה ל"שחרור פלסטין" תישאר על כנה ותאיים על חיי כולנו.
רק אבדן האדמה יבהיר לאויב את כוונותינו וירתיע אותו לקראת ההמשך. זה הזמן להשיב את השלטון הישראלי לעזה ולדלל באופן משמעותי את האוכלוסייה על ידי עידוד הגירה. לחוששים מפגיעה של "צדיק עם רשע" נזכיר כי בסדום הזו לא נמצא ולו צדיק אחד שיגנה את זוועת הטבח של השבת השחורה. דינה של עזה הוא כדינה של סדום. זהו צו המוסר. כך מבדילים בין טוב לרע.
אנו ברגע האמת, וזה הולך להיות או הם או אנחנו. הרגע הזה נקרא בדרכנו הלאומית והפעם בכאב עצום ובמחיר נורא, ואת הרגע הזה אסור לנו לאבד גם הפעם. אנו נחליט להוביל אל היעוד שלנו כעם בארץ אבותיו, להבדיל בין אור לחושך, בין טוב לרע, בין מוסרי לבלתי מוסרי, ננצח, כי כל האמת והצדק בידינו ולצדינו.
מכאן ואילך נצטרך לחיות עם אצבע על ההדק כשקולות הנרצחים היקרים בלבבנו, עם עין לציון צופיה, כדי להיות עם חופשי בארצנו.
