נתחיל מהמובן מאליו: אי אפשר לשפוט מהכורסה מהלכים בסדר גודל של ניהול מלחמה כזאת, כשאנחנו לא חשופים לחלק ניכר מהמידע. ברור שזה לא רציני. האבסורד מובנה: ככל שהנושא אקוטי יותר לחיינו ולמדינה, כך פוחתת היכולת שלנו האזרחים לדעת אם נבחרינו עושים עבודה טובה. למי שכמוני יושבים בעורף ומרגישים את התסכול מחלחל עם כל דקה שעוברת, לא נותר אלא לקוות שהאנשים שמנהלים את המערכה הזאת פועלים בתבונה, נוקטים ביוזמה ערמומית, הופכים עליהם. הרי דברים שרואים משם לא רואים מכאן. אבל בשביל זה צריך אמון רב במי שמובילים את העסק שהם מנצלים פה הזדמנות היסטורית, מפרשים נכון את המציאות האזורית, שהם יודעים לבנות אסטרטגיה בת-קיימא לתושבי קו העימות לעשרות שנים, ושהם מתבססים על הערכות מודיעין טובות. אבל אמון כזה, אפעס, קצת קשה לגייס מאז מה שראינו בשמחת-תורה.
הראש מלא בשאלות: למה לא ניצלנו את היום-יומיים הראשונים לפעולה יוצאת מגדר הרגיל? מה ההיגיון בהבטחה מראש שאנחנו לא נתקוף ראשונים את חיזבאללה? ובכלל, חיזבאללה הרג לנו כבר שבעה אנשים, מתי ה-don’t המפורסם של ביידן נכנס לפעולה? או למה מתחילים לספר לנו שלגיטימציה בינלאומית זה דבר ארוך ומתמשך?
כל אדם עם עיניים, אוזניים, זיכרון מתפקד ומודעות סביבתית מינימלית יודע שאלה שטויות במיץ, אבל פרשנים ישראלים כבר חיברו מאמרים של 3,000 מילים בניסיון לשכנע את פשוטי העם הנבערים שהזמן עובד לטובתנו. אתם שם למעלה ערים לאובדן המורל של הכוחות הנלהבים שהיו לרשותכם לפני שבועיים וחצי, לשחיקה בעורף, לנזק הכלכלי שמתחיל להצטבר? למה התחושה היא שאנחנו הולכים לקראת מבצע בסגנון של "צוק איתן", אולי קצת מוגדל? נראה כי ייקבע תג-מחיר חדש: טבח מזוויע ביותר מאלף יהודים פירושו שישראל קצת יותר מכאיבה. אויבינו יפנימו את המסר ואת המחירון החדש. זה ישיג אולי שקט לכמה שנים, ואז מה?
אז מה עושים עם הפער הזה, בין תחושת התסכול מהאופן שבו העסק מתנהל, ובין ההבנה שאין לנו מושג אמיתי ועדיף לתת אמון בהנהגה שכבר איבדנו לגביה אמון? הנה כמה הצעות:
1. בני גנץ כבר הצהיר שיעבור לגור בעוטף עזה. אם כל אחד מחברי קבינט המלחמה ואלופי המטכ"ל יידע כבר עכשיו שהוא מחויב להעתיק את ביתו ומשפחתו בסיום המלחמה למקום יישוב במרחק של לא יותר מ-500 מטר אווירי מריכוז פלסטיני כלשהו, יהיה קל יותר להאמין שהם מובילים אותנו ל"השמדת האיום" כפי שהצהירו, ולהוצאת החשק משאר אויבינו לחקות את ה"הצלחה" של חמאס. ולא, ג'סר א-זרקא אומנם סמוכה לקיסריה אך היא לא נחשבת ריכוז פלסטיני.
2. כלל אצבע: אם האזרח הישראלי הממוצע לא ישוכנע שהרתענו את האויב, אין סיבה להניח שהטרוריסט הממוצע ישתכנע שהוא מורתע. ברגע שמתחילים התדרוכים וכתבות היח"צ כדי לשכנע את הציבור הישראלי פנימה שאנחנו לא פראיירים ושיש מחשבה חכמה מאחורי התהליכים, אני קצת מתחיל לדאוג.
3. בכלל, הגיע הזמן להפסיק לזלזל באינטואיציה של האדם הפשוט. רגע אחרי שהתברר שנהג המונית הממוצע פירש טוב יותר את המציאות מכל בכירי אמ"ן, לפחות ביחס לאיום הנשקף לנו מעזה, או כמו שכתב איש השב"כ לשעבר יניב כהן-אביעד על המחשבה הרווחת שחמאס פועל בסוג של רציונליות: "כך האכילו אותי גם הקולגות בארגון שזה תחום מומחיותם". שלא יובן אחרת חלילה, מודיעין וביטחון זה מקצוע, אני ממש לא בעד פופוליזציה שלהם. אבל לפחות תחסכו מאיתנו את המשך ההופעות הבוטחות באולפנים, ואת הניסוחים הפתלתלים ביחס לזירות אחרות. במו אוזניי שמעתי בשנים האחרונות את הגורמים הכי הכי בכירים במערכת הביטחון שלנו מסבירים ש"נסראללה הוא קודם כל פטריוט לבנוני", ולכן לא סביר שהוא יצעד יד ביד עם האיראנים עד לחורבן מולדתו.
כולנו שמענו רק בשנה שעברה את כל בכירי המל"ל והמטכ"ל מתגייסים להסביר שחיזבאללה הוא הריבון דה-פקטו בשטח לבנון וכדאי שיהיה לו נכס בצורת שדה-גז כדי שיהיה לו מה להפסיד, וזה מרחיק את המלחמה. הייתי רגוע יותר אם הייתי יודע שסוג כזה של רעיונות לא ממשיך להתגלגל בחדרים הקריטיים של מדינת ישראל ממש עכשיו, ושמדי פעם עוצרים לחשוב על הדברים כפשוטם, כמו ערס נבער, כמו מתנחלת גזענית, כמו חיזבאללון מצוי.
4. די לשקר לנו. למדינה שהרגע נכשלה במשך שעות בהגשת סיוע לאזרחים שנטבחו בתוך בתיהם, אין זכות מוסרית להתחיל לספר להם ש"תהליך מחיקת חמאס החל" (גלנט), "בסוף לא יהיה חמאס" (שוב גלנט), ו"נשמיד את החמאס ואז ניצור משטר ביטחוני חדש" (נחשו), רק כדי לגלות אחר כך שהאמריקנים נטרלו מראש את הרעיון של כיבוש הרצועה, ופתאום הטונים קצת התרככו והרמטכ"ל מדבר על "פירוק בהנהגה, פירוק בזרוע הצבאית, ופירוק במנגנוני העבודה".
אל תגידו לנו ש"ישראל לא תהיה צד לסלקציה לשחרור חטופים שמחזיקים בדרכון זר", כדי להיתמם אחר כך ולסרב לאשר או להכחיש אם שחרור כזה יתבצע בלי מעורבות ישראל (אגב, אני בעד. אי אפשר להגיד "לא, שיישארו בעזה" על הצעה לשחרור ללא תמורה).
לא יתכן שראש הממשלה יצהיר ש"ישראל מסרבת לכל סיוע הומניטרי משטחה", רק כדי שיתברר אחר כך שהוא נכנס משטח מצרים. וגורם מדיני מצהיר שזה יהיה "סיוע מינימלי", ומתברר שגם למחרת וגם מחרתיים נכנסות משאיות לרצועה. ואחרי שהבטיחו בקבינט "סיוע הומניטרי סמלי" הבית הלבן הודיע שביידן ונתניהו סיכמו על סיוע רצוף יומיומי. טוב, לפחות בזה התקדמנו: פעם את המידע האמיתי על סבבים בעזה היינו קוראים רק באל-ג'זירה, היום אנחנו מקבלים אותו בהודעות מסודרות של הבית הלבן.
5. באופן כללי, זרקו לנו עצם. הציבור עושה מאמצים כבירים לגייס את שרידי האמון במערכת ולצאת מאוחדים למלחמת קיום, נסו לתת את התחושה שאתם איתנו בסיפור הזה, ברוח הזאת. קצת קשה לעשות את זה כשמתקבלים דיווחים על חילוקי דעות בין הדרג הצבאי לדרג המדיני בניהול המערכה. בניסיון למזער נזקים הוצאתם הודעה משותפת על אחדות דעים, אבל לא עברו שעתיים מאז שיצאה וכבר קיבלנו הצהרה של אריה דרעי (משקיף בקבינט המלחמה) שלצה"ל לא היו תוכניות להשמדת חמאס ושהעיכוב נובע מהצורך להכין אותן, ומיד לאחריה תדרוך של הרמטכ"ל מספר ש"התמרון בדרום מוכן בצורה טובה מאוד". אנחנו לא מטומטמים (ראו סעיף 3). אם הגעתם למסקנה שעדיף עכשיו להכניס את החזית והעורף לתקופת המתנה שוחקת, אנחנו רוצים להאמין שזאת אכן ההחלטה הטובה ביותר כרגע, אבל בשם אלוהים, תעשו מאמץ מינימלי לעזור לנו להרגיש שאכן כך.
6. אם אנחנו האזרחים גם ככה כלואים מאחורי מסך הבערות, מוטב לנו לבחור בנתיב האופטימי. יאללה לניצחון.
