חברה מודרנית תבקש להכתיר 'אשם' או 'אשמים' בכל אירוע חריג ככל שהאירוע טראגי יותר כך גם הנטייה לעסוק בזהות האשם. והצורך להגדיר את האשמים נועד בסופו של דבר כדי לחטא את מצפון השואל או של מי מחפש לדעת מי אשם. גם היום, עוד בטרם סיימנו לקבור מתינו ובעיצומה של מלחמה על הבית, מתעורר הצורך העז לבקש מכל בעל סמכות לקחת אחריות ולהגיד טעיתי.
בבואנו לעסוק בשאלת האחריות עלינו להניח שתי הנחות יסוד. הראשונה שאנו כבני אדם לא חסינים מפני טעויות – האדם טועה וזו עובדה שאין להכחשה והשנייה שכבני אדם אנו נבקש לקדם מהלכים שיגשימו את הערכים עליהם חונכנו.
אנו מצווים לבחור בטוב ואנו צריכים לכוון את מעשינו אל הטוב הכללי, אלא שעלינו לזכור שהאדם לא יכול לצפות את העתיד, ולכן בחירותיו מושתתות על סיכון בבחירת הדרך שלדעתו מכוונת אל הטוב. וכאן עולה השאלה מה קורה כאשר הדברים לא מסתדרים כמו שחשבנו או תכננו. מי נושא באחריות במקרה כזה, ומה עליו לעשות. ובכלל, מה מקומה של דרישה זו, ועד כמה היא באמת נחוצה.
נתחיל בעובדה הפשוטה שאם נחפש בחוק הגדרה משפטית לשאלה מהי אחריות ציבורית, הרי שכזו לא נמצא. החוק אינו מסדיר לנו עקרון משפטי בעל תבחינים לצורך זיהוי אחריות חברתית. אין כל חובה המוטלת על בעל סמכות מיניסטריאלית להתפטר מתפקידו. ובכל זאת הרי טעויות מתרחשות, ואנו עדים כעת לאם כל הטעויות של מדינת ישראל מאז היווסדה.
במקרא לא מצאנו שום מקום בו מנהיגי ציבור נדרשו לשלם באיבוד משרתם. לא מעט אירועים מקראיים שהובילו גם לאסונות, נגמרו מבלי להדיח את המנהיג.
כך למשל בעקבות ההפסד הצורב של עם ישראל במלחמת העי, מול אויב קטן ולא משמעותי, מרגיש יהושע רגשות אשמה ומבקש ליטול את האחריות למפלה: "ויקרע יהושע שמלותיו ויפול על פניו ארצה". תגובת האל מפתיעה: "ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך". המסר האלוקי ליהושע זה לא האם נפלת, אלא האם ידעת לקום. המציאות היא כזו שכישלונות וטעויות הן מנת חלקו של בן אנוש. אמנם להתחמק מהן אי אפשר, אך לעיתים הנפילה היא המנוף המרכזי לשכלול וצמיחה. מכאן שהשאלה אינה צריכה להיות מי אחראי, אלא איך קמים מנפילה קשה ולא מגיעים למצב כזה פעם נוספת.
גם דוד המלך בספר תהילים, מבקש ללמוד מהקושי במזמור שעוסק במצוקה קשה: "הפכת מספדי למחול לי, פתחת שקי ותאזרני שמחה". העיסוק בשאלה כיצד להפוך לימון חמוץ ללימונדה מתוקה.
הפילוסוף הסיני, מנג-דזה, בן זמנו של אפלטון המכונה 'מנציוס', כתב: "מי שאין עול משרה על כתפו, קל לו לגלגל בלשונו". מנציוס בתבונתו הרבה מצא שהמבקשים למצוא דופי באדם מצוי. במילים אחרות הביקורת מונחת לפתחיהם של אלו המתבוננים מהצד.
ובכל זאת, המתעקש למצוא אשמים, אני מציע לזכור את תשובתם של אחי יוסף: "אבל אשמים אנחנו". תשובתם אכן מעוררת תמיהה, הרי כיצד אפשר להגיד דבר? האשמה לא נמצאת אצל כולם בשווה, שכן בין האחים היו כאלו היו כאלו שהנהיגו, ומנגד היו כאלו שנגררו. אלא שהאחים בשעת המשבר והם מבינים שהם היו שבויים בתפיסת עולם מוטעית, ולכן מאמצים את הגישה שהאחריות היא על כולם.
דומה כי שאין מערכת או קבוצה בחברה הישראלית שיכולה לפטור עצמה מאחריות. הדרג המדיני האמור לשמש כנאמן הציבור, מפקדי הצבא ושירותי הביטחון שלא נערכו למצב בו דבר כזה יכול לקרות. בתי המשפט שנהגו בסלחנות ואולי בחוסר הבנה של זירת הטרור, ואולי בהחלטותיה העניקה רוח גבית למעשה טרור. התקשורת שלא ביצעה תחקרי עומק כדי להבין את עצם האויב שאנו מתמודדים מולו. שהעדיפה להשמיע ולעודד את קולות השלום וההכלה, ושסיפרה לנו כמה נכון לתת לעזתים "גזרים" כי הבעיה טמונה בכך שלא טוב להם כלכלית. האקדמיה שצבועה בגוון אחד ומונעת אפשרות להשמעה של דעות אחרות.
יש להכות על חטא על שאנו מאפשרים למערכות לשכפל את עצמן ולהצמיח אנשים שיישאו את דגל הממנים וימשיכו את הקו שהם חפצים. יש להכות על חטא שכאשר קם אדם שמבקש להשמיע קול אחר, כדוגמת אלוף יצחק בריק, ממהרים להציג אותו "כמשוגע", מטאטאים את דבריו ומשתיקים אותו.
בוודאי שיש לנתק את שאלת קבלת האחריות, משאלת המשך ביצוע התפקיד שמוטל על אדם לעשותו. כלומר קבלת אחריות אין משמעותה פרישה מהתפקיד, שכן התפקיד הציבורי אינו 'שררה' אלא 'עבדות'. משמע הנושא בתפקיד ציבורי מחויב לתפקיד שהוא עומד בו, ולא לרעשי הרקע הקוראים להביא לסיום תפקידו. כאן המקום לציין כי יכול בעל תפקיד לסבור שהוא אינו יכול למלא את התפקיד, וזה עניין אחר. אולם העיקרון הציבורי שצריך להנחות, הוא זה שקבע הרמב"ם: "אין מורידין לעולם משררה שבקרב ישראל", ובוודאי שלא באמצעות קולות שבוקעים מהציבור. במדינה דמוקרטית, ציונים למועמדים וקרדיט להמשך עשייתם נותנים רק בבחירות. בל נשכח שכולנו אשמים, ואין לאף אחד שטעה את הזכות להכתיב לזולתו קבל אחריות ולך.
מלחמת שמחת תורה צריכה ללמד אותנו איך לא חוזרים למצב כזה. אירוע מכונן, קשה וצורב, מעין זה לא צריך להותיר אותנו עסוקים בשאלה מי נוטל על עצמו את האחריות, מי כבר נטל ומי עדיין לא נטל, ולמה הוא לא נטל אחריות עד עכשיו. כן יש מקום לחקור. כן, יש מקום ללמוד איך קמים מעוצמת הנפילה ואיך שנית לא נתפס שוב למציאות איומה מעין זו. וגם תחקירים אלו, שחובה עלינו לעשות, יש לעשות רק בשוך הקרבות.
אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.
