אחרי 15 ימי מילואים בצו 8 אתמול התלהט אצלנו לראשונה ויכוח פוליטי ראוי לשמו. שמות כמו "נתניהו", "גנץ", "סמוטריץ'" ו"בנט" נזרקו לחלל האוויר, ושוב מצאנו את עצמנו, כמו מילואימניקים טובים, מתווכחים בעוד ויכוח סוער וחסר תוחלת, על המצב הפוליטי במדינה. הייתי בטוח שהוויכוח הפעם יהיה מרתק, במיוחד על רקע המצב הייחודי, והעובדה שאנחנו מילואימניקים שגויסנו כולנו כדי להילחם כתף אל כתף. אולם, אחרי כמה דקות הבנתי שהוויכוח הזה מוכר לי מדי. כאילו לא עברנו את שמחת תורה הנורא, כאילו לא נרצחו ונטבחו למעלה מאלף אזרחים ונפלו על משמרתם עוד מאות חיילים, כאילו מדינת ישראל לא מתמודדת לראשונה בתולדותיה עם המציאות הבלתי נתפסת של מאות חטופים המוחזקים בידי חמאס ברצועת עזה. הכל נותר ממש אותו דבר. העמדות נותרו ממש כשהיו, והוויכוח דומה להפליא לויכוחי המילואימניקים שאליהם הייתי שותף במשך שנים.
תוך כדי הוויכוח, ובגלל שאני עיתונאי, ניסו כמה מהחברים לסחוף אותי פנימה. סירבתי. לשאלתו של יניב ידידי הוותיק, מדוע? השבתי בפשטות: כי אני לא יודע. אין לי מושג. אני יודע מה היו דעותיי הפוליטיות עד ליום שמחת תורה השנה. אני יודע היטב מה חשבתי, במה האמנתי, מה היה חשוב בעיני ומה היה חסר משמעות. אולם, אירוע כל כך גדול, כל כך מהותי, כל כך בלתי צפוי במושגים של המתרחש במדינת ישראל, לא יכול שלא להשפיע על העמדות שאני מחזיק בהן. לא יכול להיות שכל דבר שמתרחש רק מוכיח לי כמה צדקתי תמיד. אם אני תמיד צודק, ולא משנה מה קורה, אני לא באמת חי את החיים האלו. אני חי לידם. נותן להם לחלוף בלי באמת להשפיע עליי. מי שכל אירוע רק מוכיח לו שהוא תמיד צדק, לא באמת סופג את המציאות אל תוך תוכו, אלא חי בתוך עצמו.
לפני 18 יום בשעת בוקר, למחרת שמחת תורה, היה לי ברור לרגע אחד בהיר מאוד שאנחנו ברגעים מסוג אחר לגמרי. וכך, אחרי כמעט שלוש שנים של פטור משירות מילואים המינימום שאני יכול לעשות במצב כזה הוא לבדוק האם יחידת המילואים ששירתתי בה עד לפטור זקוקה לי. ספוילר: היא הייתה זקוקה ואני חזרתי באופן משונה מאוד אל מדי הזית הירוקים והמאובקים. אחרי שבמשך שנים הצהרתי בפני כל חבר ומכר, מהמילואים ובכלל, שצה"ל ואני כבר לא. סופית סופית. כי היה ברור לי שאנחנו במציאות לגמרי אחרת. האירוע הנורא שהחל בשמחת תורה טרם הסתיים. למעשה, יתכן שהוא עוד רק בראשיתו (וצר לי אם האבחנה הזו קשה למישהו, היא לא מגיעה ממקורות מודיעין גלויים או סמויים אלא רק מהרושם האישי שלי). בתוך המציאות הזו רק דבר אחד ברור לי: מה שהיה כבר לעולם לא יהיה עוד. מה שחשבתי על העולם שבו אנחנו חיים עומד להשתנות. איך? עוד ממש מוקדם לדעת. עד אז לא תשמעו אותי משתתף בוויכוחים פוליטיים כאילו לא קרה דבר.
