טבח האזרחים הברוטלי בקיבוצי העוטף רצח גם את התפיסה המכוננת של המרכז "השפוי" הישראלי, המבוסס על רעיון שתי המדינות גם אם איננו מבין זאת עדיין. בהינתן כי הגאוגרפיה, הדמוגרפיה והקנאות הדתית האזורית הן נתון קשיח, יאלצו הישראלים חפצי החיים מכל קצוות הקשת לדלג היישר לשלב החמישי בשלבי האבל של קובלר-רוס, ההשלמה, ולהסתגל לחיים בצלו של סכסוך בלתי פתיר בטווח הנראה לעין.
מראשית ימי הציונות, שבהם לכאורה שרר קונצנזוס באשר ליעדיה בתחומי הביטחון, ההתיישבות והעלייה, ניסו אינטלקטואלים רבים ליישב מוסרית ומעשית את אתגר הגירתם של יהודי הגולה לארץ תפוסה, המאוכלסת בערבים זה 1,400 שנה.
מימין נענה האתגר בדוקטרינת קיר הברזל של ז'בוטינסקי, שעיקרו צריבת תודעת הערבים כי אי אפשר להכניע את ישראל בכוח. משמאל קודם מודל המדינה הדו-לאומית חֵלף מדינה ציונית-יהודית על ידי האינטלקטואלים מברית שלום. ה"כנענים" בתורם הציגו תפיסה מעניינת ומופרכת כאחת, לפיה פיוס הדדי בין האוכלוסיות יתקיים בשל היותם צאצאים משותפים ליושבי החטיבה הגאוגרפית הכנענית הקדומה, תוך נטרול הזהויות האתנוצנטריות הדתיות והגזעיות. בהיות אבות התנועה הכנענית אתאיסטים, הם נעדרו כל הבנה בסיסית באשר למרכזיותה של הדת בחיי שני העמים. המרכז הישראלי שלאחר מלחמת ששת הימים ועד היום מעדיף להתכרבל בחיקה של התיאוריה, כי הסכסוך הערבי-יהודי הוא טריטוריאלי בלבד, וכשייפתר זה יבוא לציון גואל. כיבושי 67' נהפכו לחומר החיטוי המוסרי של המרכז-שמאל בגין חטאי 48'.
אין לדעת כיצד הייתה נראית כיום המציאות הגאופוליטית באזור לו התקבלו כל עקרונותיה של התנועה לשלום וביטחון, שקמה ב-1968 והונהגה בידי בכירי האינטלקטואלים דאז. ייתכן כי אילו הייתה עמדתם מתקבלת וישראל הייתה נסוגה משטחי יש"ע, הסכסוך אכן היה לובש אופי אחר, אך סביר והגיוני יותר להניח שלא. למרבה הצער, מאז ועד היום המקסימום הישראלי אינו פוגש ולו את המינימום הפלסטיני "החילוני", שלא לדבר על זה האסלאמי.
"בין קווים יותר רעים עם סידור קרוב לשלום, ובין קווים טובים יותר וסידור שהוא פחות משלום, אני בעד האחרונים", אמר משה דיין ב-1968. על מחנה המרכז-שמאל הישראלי-ציוני, מפא"י של פעם, לשוב ערכית וחינוכית למושכלות ראשונים שעל בסיסם נבנתה המדינה. רק הפעם תוך שילוב ידיים עם הימין הממלכתי, המסורתי והדתי ולהסיט יחד את ישראל מהמסלול הערכי הקלוקל, שבו היא צועדת בעשורים האחרונים.
תודעתית. ארץ ישראל כולה היא של עם ישראל בזכות גם אם לא בפועל, וכולנו בארצנו – בעוטף עזה, בשומרון, בגליל ובתל אביב. ישראל היא דמוקרטיה מתגוננת, המאוימת תדיר בהשמדה, ועל כן האמצעים להבטחת קיומה קודמים לכל ערך אחר, על כל המשתמע מכך.
על הציבור לשמוע אמת כפשוטה. לנצח נאכל חרב וזהו דטרמיניזם יהודי-ציוני. גם נכדינו ונינינו יפטרלו בערי יו"ש, עזה וברצועות הביטחון החדשות שתוקמנה בעזה ובלבנון, וזה עדיף מכל בחינה שהיא על אופציית פטרול כוחות הנוח'בה ורדואן ברחובותינו.
התיישבות והתנחלות ציונית בכל מקום והעצמתה. זו אידאה הכרוכה מטבעה באי-שוויון, ע"ר לאומי, והיא מאבני היסוד של הציונות. המתיישבים לאורך הגבולות בצפון, בדרום, בשומרון ובערים המעורבות הם חוד החנית הציוני והיהודי. דין אריאל כדין העוטף כדין הרצליה וכדין קריית שמונה. סדנא דארעא חד הוא. "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו".
במישור הביטחוני. השבת מלחמות המנע לקוד ההפעלה הצה"לי והמדיני כחלופה מועדפת בשל היעדרו של עומק אסטרטגי מספיק. הקמתן של "רצועות ביטחון" בצפון ובדרום, כפי שהיה בעבר. הגדלה משמעותית של צה"ל והמשטרה באמצעות גיוס אוכלוסיות פטורות, ובעיקר הפיכת צה"ל לגוף יוזם חצוף ומטיל אימה המונהג על ידי קצינים ששים אלי קרב.
כל יושבי הארץ באשר הם, כל עוד יהיו נאמנים למדינה ולא יחתרו תחת הגדרתה כיהודית ודמוקרטית, ובסדר הזה בדיוק, יתקבלו כשותפים שווים ומלאים בכבוד ובאהבה. מנגד, אלה שפועלים כדי להחלישה ולחסלה, לא יוכלו לחסות יותר בצילה המגונן של הדמוקרטיה הישראלית. להם נזכיר את דבריו של המצביא המוסלמי טארק אבן-זיאד לחייליו בעת כיבוש גיברלטר, ולאחר שהורה על שריפת ספינותיו של צבאו שלו: "אלבח'ר וראכם ואלעד'ו קדאמכם" – "הים מאחוריכם והאויב מלפניכם". אנחנו לא נזוז מפה לעולם ומי שזה לא נראה לו, מוזמן לשתות מימי הים של עזה.
