בעולם הקדום האדם מוצג כמכשיר להשגת יעדים כלכליים או פוליטיים. ה' בחר באברהם להיות מנהיג, זאת כי הוא חידש בעולם את התפיסה של אחד למען כולם.
בעקבות המלחמה בדרום, אנחנו רואים שהסולידריות בישראל היא מדהימה. עם זאת, חמאס התייחסו אלינו כמפלצות – וכעת אלינו לחזור לתפיסה המקראית ולדרוש לעשות צדק ומשפט. הרוצחים השפלים של החמאס – דינם מוות, אם לא יהיה דין מוות בחוק, אנו נמשיך להתאכזר על הרחמנים.
התנ"ך מציע נקודת מבט ייחודית על האנושות. כדי להבין באמת את ההשקפה הרדיקלית הזו, פרופסור צבי עדר טוען שעלינו לבחון את האמונות הרווחות של המזרח הקדום. עלינו גם לעקוב אחר התפתחותם של רעיונות מקראיים אלה לעקרונות המרכזיים של חכמי התלמוד. בעולם העתיק, בני האדם נתפסו לעתים קרובות ככלים בלבד, אמצעי להשגת מטרות כלכליות או פוליטיות. זה היה עולם שבו ביטחון רכוש או שיקולים פוליטיים קדמו על ערך החיים, שבו בני אדם ורכוש היו ניתנים להחלפה.
בניגוד לתפיסה היררכית זו, המקרא קובע חד משמעית: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט, ו). בעוד שבני אדם הם חלק בלתי נפרד מהבריאה, הם נבדלים בכך שלא ניתן לכמת אותם או לתמחר אותם. כל חיי אדם הם יקרי ערך, מעבר לכל מידה כספית או חומרית. לפיכך, רצח בכוונה הוא פשע בלתי נסלח נגד האנושות, המצדיק את העונש החמור ביותר.
היסוד של התיאולוגיה היהודית בנוי על ערך יסודי יחיד: שוויון. לפני אלוהים, כולם שווים. אין "אנחנו" ו"הם". בין אם יהודים ובין אם לא, כולם מתייחסים לאלוהי באופן שווה. כל אדם נשפט לפי מעשיו, לא לפי מוצאו, מראהו או השתייכותו. פרספקטיבה זו שופכת אור על המשמעות האמיתית של גזענות, הטוענת בעצם, "אבי קדמון נעלה משלך". התורה מתנגדת לכך בטענה שכולנו חולקים אבות קדמונים משותפים. כל ההבדלים הם משניים, ומחזקים את הרעיון שכל אדם נברא בצלם אלוהים.
לאחר בחינת האנושות דרך אירועים כמו גן העדן, מגדל בבל והמבול, אלוהים בחר באברהם. אפשר לדמיין שאחרי שהביע חרטה על יצירת בני אדם, אלוהים יצור ישות חדשה מאדמת ישראל, אולי מירושלים או מהר הבית – היהודי. אבל לא קיים סיפור כזה, והוא יסתור את רוח התנ"ך. אברהם, בנו של תרח, היה העולה הראשון. מבחינה גנטית, הוא היה כמו כל אדם אחר, ההתנהגות שלו היא שייחדה אותו. אברהם נבחר בגלל שהציג רעיון מהפכני לעולם: יש אלוהים אחד לכולנו. אנו נשפטים לפי מעשינו, כל אחד בדרכו שלו.
בתקופה האחרונה, נראה שסטנו מנקודת המבט המקראית הזו. השיח הישראלי הגיע לשפל. כעת, אנו מזהים מי הם הנבלים ומי הם הגיבורים האמיתיים. לפתע, אנו חוזרים לנקודת המבט האברהמית, התנ"כית. הסולידריות בין כל אזרחי ישראל, ללא קשר לרקע שלהם, מעוררת יראה. האחדות החדשה, החמלה והעזרה ההדדית ניכרת בקרב יהודים, ערבים, נוצרים, חילונים, אנשים דתיים, אשכנזים, ספרדים, חרדים ומתנחלים.
עם זאת, כדי לחזור במלואה לפרספקטיבה המקראית, האברהמית, עלינו לדרוש צדק. החוק המקראי קובע, "שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם". הרוצחים הנתעבים מהחמאס ראויים לעונש מוות. אם החוק הישראלי לא יכלול את המנדט המקראי הזה, אנו מסתכנים בהנצחת מעגל של אכזריות כלפי הרחמנים וחמלה כלפי האכזריים.
