"כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו" (שבת נו, א). תקנה קדומה זו נועדה להתמודד עם אחת האפשרויות הנוראיות שמלחמה עלולה לחולל: חיילים נשואים שנפלו בשבי האויב או שגורלם אינו ידוע, ומותירים את נשותיהם עגונות. במלחמה המודרנית אנו פוגשים גם אפשרויות כואבות אחרות, כמו פגיעות ראש שבעבר משמעותן הייתה מותו של החייל ואילו כיום המערכת הרפואית מסוגלת להותיר אותו בחיים, אך ללא אפשרות הלכתית לקבל ממנו גט. אף שבתי הדין היו עושים כל מאמץ להתיר ולשחרר את האישה, פעמים שהדבר אינו אפשרי או שמחירו ההלכתי כבד מאוד, ולצערנו פגשנו מה עוללו לדיינים שביקשו ללכת בדרך ההיתר.
הראי"ה קוק הדגיש היבט נוסף בתקנה זו: "על כן, בבוא התור לעבוד לטובת האומה בכללה, אז כשרגא בטיהרא תבטל אהבת המשפחה, לבל תחלל את עז אהבת האומה" (עין איה, שם). לאמור, גט הכריתות נועד לשחרר את האדם להתמסר למלחמה. בעבר, מחירה של התמסרות זו היה שחרור החייל מחובות כלפי משפחתו, שהרי כתב גט כריתות לאשתו. כיום מדובר על יכולתו, ויכולתה של אשתו, לצאת למלחמה ללא חשש שמא ימצאו עצמם במציאות קשה מאוד.
בראשית שנות המדינה נערך דיון בין גדולי הרבנים האם לחזור ולממש את התקנה הזו אצל חיילי צבא ההגנה לישראל. הדיון המורכב נערך בכמה רמות. תחילה הועלתה האפשרות שמתן גט כזה יהיה עניין קבוע, חלק מפקודות מטכ"ל, אך הדבר נשלל. לחילופין הוצע לאפשר את המסלול הזה לחיילים המעוניינים בכך וכדומה. הדוברים המרכזיים בדיון היו הרבנים יצחק הרצוג ושלמה גורן, אך לא רק הם.
מינוי שליח
משתי זוויות עיקריות נידונה הסוגיה. הראשונה היא האפשרות ההלכתית לממש את התקנה, והתקלות הרבות שעלולות להיווצר. הוזכרה מחלוקת הראשונים ביחס לשאלה האם מדובר בגט על תנאי או בגט מוחלט; הצורך בתנאי כפול; החשש שמא הבעל חזר בו ממתן הגט, בעיקר כאשר הוא חוזר לחופשה, וכדומה. כל אלה דילמות ואתגרים הלכתיים שהחשש מפני טעות בהם הרחיקה את חידוש התקנה.
הרחבת הדיון בתחום ההלכה פנתה גם לכיוונים נוספים, כדי להשיג את אותה מטרה מבלי להסתבך בסכנות ההלכתיות. הפתרון העיקרי שעלה הוא מינוי שליח או בית דין, שלאחר תקופת זמן מסוימת ישמשו כנציגי החייל הנעדר וימלאו את רצונו לשחרר את אשתו מעגינותה. גם כאן ישנן סוגיות הלכתיות לא מעטות. ברם, אין ספק כי ביסודו של דבר שתי האפשרויות קיימות במישור ההלכתי, וניתן ללכת בדרך זו.
הרמה השנייה של הדיון, שיצרה גם את ההכרעה, היא הערכת המצב ביחס למשמעות השימוש בתקנה זו והשפעתה על מורל החיילים. בהלכות מלחמה לרמב"ם אנו קוראים על החובה שלא להחליש את רוחו של החייל:
ומאחר שיִכנס בקשרי המלחמה יִשען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויֵדע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה (מלכים ומלחמות ז, טו).
הרב גורן טען כי לוחמים רבים הציגו בפניו את התוצאות החמורות של חתימה זו על מורל החיילים, שכן הדבר מטמיע בהם את אפשרות נפילתם בקרב, כמו גם את החשש שלא יהיה להם בית לחזור אליו, שהרי גירשו את נשותיהם. על כן הוא הכריע שאין לקבוע בפקודות מטכ"ל את החתימה הזו.
במאמרים רבניים שונים חוזקה הכרעה זו גם על פי דברי הרמב"ם בסוף הלכה זו:
וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק, ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא.
גורם נוסף בהכרעה היה התחושה שהצורך המעשי בתקנה זו הוא קטן מאוד, אם משום שבפועל מדובר במספר מועט מאוד של אירועים הדורשים זאת, ואם משום שלבתי הדין יש כלים לפתור את כל הבעיות.
לא חולשה אלא חיזוק
סוגיה זו דומה מאוד לתחום אחר שאנו עוסקים בו במסגרת "צהר עד מאה ועשרים", והוא מתן הוראות מקדימות לתקופת אחרית החיים. גם סוגיה זו עוסקת במבט אל העתיד ובניסיון לעצב אותו בדרך טובה יותר; גם כאן קיימות שתי אפשרויות – כתיבת הוראות באופן פרטי, או חתימה על ייפוי כוח מתמשך שהיא למעשה מינוי אדם אחר לקבל החלטות בשעה שלא נוכל לקבל אותן בעצמנו; וגם בסוגיה זו נידונים שני תחומים. ראשון בהם הוא ההלכתי, כגון האם מותר בכלל לאדם לתת הוראות כאלה והאם הדברים תלויים בו, או שההלכה היא הקובעת מה ייעשה בכל אדם ובכל מצב. רבים שואלים אילו הוראות מותר לתת ואילו אסור, ובפרסומים שלנו אנו משרטטים את הגבולות שבתוכם מותר לאדם לבחור את שהוא מבקש שייעשה בו.
מישור שני של דיון נוגע להשפעה של הוראות כאלה. האם הצעה להורים לחתום עליהן מורידה את המורל שלהם, מנוגדת לכיבוד ההורים, פותחת פה לשטן, מנוגדת ל"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" וכדומה, ולפיכך אסור לעודד את הדבר; או להפך – העובדה שההחלטות נתונות בידינו, ושאנחנו יודעים שייעשה בנו מה שאנו חפצים שייעשה, דווקא מחזקת את יכולת ההתמודדות עם הזקנה, המחלות והדמנציה. יש בה גם תועלת רבה לצוות הרפואי שלעיתים נדרש להכריע בין שתי אפשרויות, ולא פחות מכך למשפחה, שאינה נקרעת בין העמדות השונות בתוכה.
ההכרעה המקובלת היום בעולם ההלכתי היא שמותר לתת הוראות אלה, במסגרת ההלכה, והיא נובעת גם מהערכה שאין מדובר בהחלשה כי אם בחיזוק. טוב לו לאדם לדעת מראש כי אם תגיע השעה שיצטרכו לקבל הכרעות, הן תבוצענה לפי רצונו ובקשתו.
באותה רוח יש לבחון מחדש את מתן האפשרות, ואולי אף העידוד, להחיות את התקנה הקדומה של היוצאים למלחמה ולהחתים את החיילים הנשואים. אדגיש כי חובתנו בעת הזו היא לחזק, לתמוך, לעודד ולהעצים את חיילינו, וכל הפעולות צריכות להיות מכוונות לשם כך. טענתי היא שחתימה זו עשויה דווקא לרומם את רוח החיילים, וזאת בדרך דומה, על אף כל ההבדלים, לחתימה על הוראות מקדימות. היא תחזק את יכולת ההתמסרות למלחמה, ואת העוגן של הנשים שנותרו בבית כדי שלא תיפול רוחן.
הסיבות להשבת התקנה למקומה נובעות משני מוקדים. ראשון בהם הוא כאמור המודעות שלנו לסכנות נוספות שאורבות כיום לחיילים במלחמה – לא רק החשש מהיעדרות חלילה, אלא גם פגיעות ראש, ברמות שונות, שיכבלו את נשותיהם האהובות למציאות אכזרית, ללא מוצא. די לנו אם נזכור את הדברים הקשים שנאמרו כלפי מי שהתיר מתן גט במציאות כזו, כדי להבין שיש סכנה שלא תימצא דרך על ידי עולם הדיינות לשחרר את האישה מעגינותה.
מוקד שני הוא בחינה מחודשת ונצרכת של המציאות, לאור השאלה מה מרומם את רוחו של החייל ומה משפילו חלילה. רבים טוענים שהמצב הפוך, וכי דווקא החשש שמא ייפגעו ונשותיהם האהובות תסבולנה סבל רב הוא המעיק עליהם. אילו היו יודעים שאם חס ושלום יארע להם משהו שיעגן את נשותיהם, הרי שהם פתרו את הבעיה מראש, הדבר היה משחרר אותם להילחם ביתר עוצמה והתמסרות למען עם ישראל. לא זו בלבד, אלא שהבטה נכוחה מול המציאות העתידית טובה יותר מאשר הדחקתה.
דרך סלולה
זו איננה שאלה שאפשר להכריע בה כיחיד. יש לכנס רבנים מעולמות מגוונים, שאינם שוללים את עצם הדיון בסוגיה, ולראות לאן הרוח נוטה. לכשיתקיים הדיון הזה, אני נוטה לחשוב שהדבר הנכון הוא להחזיר תקנה זו למקומה. בוודאי שאין מדובר בהטלת חובה על כל חייל לעשות כך אלא באפשרות, ואולי אף בעידוד. אני גם נוטה להעדפת מינוי שליח או מינוי בית דין על פני מתן גט, וזאת בין מסיבות הלכתיות ובין מסיבות מורליות. הכנסת גט על תנאי לשיח ההלכתי עלולה להתפשט ולהפוך למערכה כוללת ללא קשר למלחמה, ולהיתפס כאילו מדובר ב"הסכם קדם נישואין" (עניין מבורך בפני עצמו). לעומת זאת, מינוי בית דין או שליח להתמודדות עם מצבים שבהם יהיה צורך בכך, הוא מסלול הרבה יותר נכון וטוב, וגם פחות בעייתי מבחינה הלכתית.
המבט אל האפשרות הגרועה שעלולה להתרחש איננו זר לחייל הלוחם, וכאמור, ידיעתו כי אשתו תוכל לבנות את חייה מחדש רק תחזק אותו. כמובן, יש לזכור גם את נקודת מבטה של האישה, וחובתנו למנוע עגינות ככל יכולתנו. וכאשר יש לפנינו תקנה קדומה של חז"ל שזו הייתה תכליתה, אנו יכולים לחוש ביטחון בכך שאנו הולכים בדרך ראויה.
המלחמה שאנו נתונים בעיצומה אינה רק של חיילי הצבא וכוחות הביטחון. זו מלחמת האומה כולה, כל אחד במקומו ובתפקידו. יסוד הניצחון במלחמה הוא החוסן, האמונה, ההתמסרות, התמיכה והאחדות של כולנו. יבורכו כל העומדים על משמר ארצנו, בכל מקום שהם ובכל תפקיד, ויקוים בהם "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים שיצאו כולם לשלום ויחזרו בשלום, ולא נזדקק חס ושלום למציאות מרה זו. "הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד".
הרב יובל שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר וראש ישיבת אורות שאול בתל אביב
