המונח "שואה" מעולם לא היה נוכח יותר בשיח הציבורי מאשר בעקבות אירועי 7 אוקטובר. חלק ניכר מאותו דיון מתמקד בסוגיית ההשוואה שבין שתי הסיטואציות. בתודעה הציבורית כבר התקבעו קווי הדמיון, והמונח "נאצים" הפך, בהקשר הזה, למטבע לשון שכיחה באפיון מחבלי חמאס ברצועת עזה ומחוצה לה.
אפשר בהחלט להבין את תשתיות העומק המונחות ביסוד ההשוואה ובכלל בבסיס המאמץ לחבר את האסון הגדול ביותר שנעשה לעם היהודי במאה העשרים, לתופעות האיומות שאזרחי מדינת ישראל חוו בשבועות האחרונים. האלימות הברוטאלית, חוסר האונים, היעדר המגן, היקף הרצחנות, הרעיון האידיאולוגי שעמד מאחוריה – כולם זורקים את הקולקטיב היהודי בישראל אחורה בזמן הזיכרון ההיסטורי לפרק הזמן של שואת היהודים.
ברם, הדיון בשאלת הסימטריה בין שואת יהודי אירופה לבין אירועי 7 אוקטובר הוא משני בחשיבותו. אלה המעורבים בו, כולל היסטוריונים ומלומדים כאלה ואחרים, קורסים, במודע או שלא, לתוך הלך הרוח הציבורי הכללי, ובעשותם כך מחמיצים לראות את הדבר המשמעותי שצריך להיגזר מעצם העלאת תופעת השואה בהקשרם של האירועים העכשוויים.
חרף ייחודיותה, השואה אינה תופעה שצריך להקים סביבה גדרות. מותר לגעת בה. מותר ללמוד ממנה. היא איננה יכולה לזכות למעמד של מוצג במוזיאון, בבחינת הראוי להביט אבל לא לגעת, במשמעות של יצירת מערכת של הקשרים הרלוונטיים למציאות חיינו. יותר מכך, זיכרון השואה במדינת ישראל עוצב בראש ובראשונה במסגרת תפיסת עולם ברורה ומוגדרת שהתייחסה לשואה כאירוע היסטורי שהיה בו כדי להצדיק את המפעל הציוני בארץ ישראל. הציונות היא מעשה התיקון הגדול של מצב הצבירה היהודי בימי הביניים, והלקחים שנלמדו מתוך המציאות של גלות העם היהודי והשלכותיה, בכל הנוגע ליחסי העם היהודי עם סביבתו.
שני לקחים גדולים למד המעשה הציוני על בסיס ההיסטוריה של הגלות היהודית ואירועי השואה. הראשון הוא לגבי הצורך במעבר ממצב צבירה של ביזור פוליטי-חברתי-גיאוגרפי למצב צבירה של מרכוז ואחדות. ממציאות קיום בדמות אוסף של קהילות הקשורות אחת לשנייה בתרבות הספר (ההלכה) למצב צבירה של קיבוץ הקהילות למקום מוגדר תוך טשטוש הנבדלות ביניהן ("ממלכתיות", כלשונו של בן-גוריון).
הלקח השני הוא הצורך בטרנספורמציה מחשבתית-רעיונית-תרבותית ממצב צבירה של "יהדות תרבותית" למצב צבירה של "יהדות השרירים", קרי הפיכת הקולקטיב היהודי לגורם המחזיק בעוצמה. לא עוצמה תרבותית לאומית, אם כי עוצמה פיסית, המתבטאת בהקמת כוח לוחם, מצויד, המסוגל להתמודד עם יריבים פוטנציאליים, ומבלי לאמץ את מודל הפעולה החייתי שהגדיר את הגרמנים הנאצים.
אלה שתי המסקנות הגדולות שעמדו לנגד עיניו של המעשה הציוני. הן עמדו בבסיס הקמת מדינת ישראל כאשר שואת יהודי אירופה נתנה להן תוקף חד-משמעי. למעשה, מפעל ההנצחה של יד ושם נולד כמפעל לאומי שישי תכליות ציוניות, לרבות מטרות חינוכיות שעלו בקנה אחד עם התפיסה הציונית את הגלות והשואה, ולא רק כמפעל הנצחה אישי לנספים או כמפעל הנצחה קולקטיבי יהודי נטול רכיב לאומי-ציוני.
אם צריך היום לנסח את השאלה מה עלינו ללמוד מן אירועי 7 אוקטובר ביחס לשואה, הרי שהשאלה איננה נוגעת ל"אמת הארכיאולוגית" כפי שהגדיר זאת אחד העם, כלומר לטיב הסימטריה ולשאלת הדמיון ההיסטורי "העובדתי" בין האירועים. היא נוגעת בראש ובראשונה לארגון ולעיצוב מחדש של המיזם החינוכי הלאומי שנקרא שואה.
האתגר הגדול כעת הוא להגדיר מחדש את הקונצפט החינוכי הממלכתי הנגזר מלימודי השואה ולהדהד בו מחדש את המסרים, התובנות והמסקנות של אותו אירוע היסטורי, מתוך ההקשר העכשווי של אירועי 7 באוקטובר, מבלי ליפול לדיון אינטלקטואלי בשאלת הסימטריה. מדינת ישראל צריכה לחשוב על האופן שבו היא מחזירה אלמנטים להוראת השואה הלקוחים מתוך מקורות היסוד שהגדירו מלכתחילה את העיסוק שלה בנושא, אך עומעמו בעשורים האחרונים.
העמעום הזה הוא פועל יוצא של התופעה הכלל עולמית (שישראל היא חלק ממנה) של היחלשות הלאומיות והמודרניזם והתחזקות הגלובליות והפוסט מודרניזם. תחת רישומו של תהליך זה, השואה הפכה מתופעה שיש לה הגדרות חלוטות, לתופעה "מורכבת", עמוסת דילמות וסימני שאלה. אגב, זה גם המקור לניסיון של מדינות שונות כמו רוסיה ונוספות לעצב מחדש את הזיכרון ההיסטורי. משכך, התרופפה אולי הבהירות, ונחלש הרציונל המכונן שעמד בבסיס העיסוק הישראלי-לאומי בשואה, הוא התפזר גם למקומות שבחלקם מאד צדדיים.
החיבור בין אירועי 7 אוקטובר לבין אירועי השואה הוא אם כן החיבור הציוני-ממלכתי-ישראלי. זו לולאת הקשר (להבדיל מהסימטריה העובדתית) הקושרת את שני האירועים לא מהמקום האינטלקטואלי גרידא, אלא מהמקום הרלוונטי ומחזירה אותנו לשני הלקחים הגדולים של המעשה הציוני ביחס לשואה וביחס למציאות הקיום היהודי בגולה. אלה לקחים שנראים אולי פשטניים ולא-מתוחכמים. אבל במציאות של תוהו ובוהו פוסט-מודרני שחלחל כמעט לכל תחום חיינו, צריך להזכיר לכולנו את יסודות הבריאה של "בראשית", שכולם נשענים מצד אחד על הגדרות ברורות, אבל מצד שני על הגדרות דיכוטומיות (אור / חושך, למשל) המייצרות גם מנעד.
