למחרת השבת השחורה קיבלתי שיחת טלפון מהודו. לא היה ברור מה הם צריכים ממני יותר. להיות כתב של הערוץ? מפיק? פרשן? מתורגמן? עם הנחיתה של הצוות התברר שהכול נכון. אה, וגם נהג. בעצם לא קיבלתי שיחת טלפון, אלא קיבלנו. עמיתי ישעיה רוזנמן פעל בעיקר ככתב עצמאי בשטח, ואני הייתי צמוד יותר לצוות ההודי. ישעיה ואני מוכרים לאינטלקטואלים ולעיתונאים הודים בזכות כתיבה משותפת, וגם כפאנליסטים בתוכניות טלוויזיה הודיות העוסקות בישראל. שנינו לא ממש דמויות טלוויזיוניות; הניסיון לתאר באופן שטוח סוגיות מורכבות זר לנו, ולא היה ברור איך נתמודד עם המשימה.
יומיים אחרי הטבח ביישובי עוטף עזה הגיע לישראל המעסיק החדש שלנו: צוות הטלוויזיה של ערוץ ריפאבליק. הם מדווחים להודים על המלחמה בעיקר בשתי שפות – אנגלית והינדי. הריפאבליק מוביל את שוק התקשורת ההודי באנגלית, וממוקם במקום השלישי בשפת ההינדי. יותר מחצי מיליארד הודים דוברים הינדי, אבל גם מספר דוברי האנגלית בהודו אינו מבוטל, ומבחינה מספרית הוא גדול פי שתיים מזה שבאנגליה. ערוצי הטלוויזיה באנגלית הם שוק עצום עבור 150 מיליון הודים, שהאנגלית לרוב היא שפתם השנייה.
התברר ששני הכתבים הצעירים של הערוץ הם למודי קרבות. אלישה נאיר סיקרה עבור הערוץ את המלחמה באוקראינה, וגורסירמן סינג הסיקי סיקר את קשמיר. שניהם מבוגרים אך במעט מבני הבכור, וההדר של הטורבן הסיקי מוסיף לגורסירמן עשור נוסף של שנים וכבוד. בהיותם כתבי מלחמה, ההיסטוריה העמוקה של הסכסוך עם הפלסטינים איננה מעניינת אותם במיוחד. ישעיה מנסה מדי פעם לפשט עבורם איזו סוגיה מורכבת, אבל הם מתעניינים יותר בחברה הישראלית, ביהדות, בצבא, למה אנחנו פה.
יש להם ניסיון
בנסיעותינו ברחבי הדרום ראינו לא מעט חרדים; בראש בראשונה אנשי זק"א, וגם חרדים המתגוררים באזור. סינג מנסה להבין אם הלבוש החרדי הוא מאפיין מהותי של היהדות. אני מנסה להסביר שלא ממש, אבל התשובה הזו זרה לחלוטין בעבור סינג. הסיקיזם בא לעולם מאוחר, לפני כ־500 שנה. אחת ממצוות הדת היא איסור אלכוהול, כמו גם חומרים משני תודעה אחרים. אבל כל מי שמצוי בקהילה הזו יודע שנגע הסמים והאלכוהול פגע בה קשה יותר מקהילות הודיות אחרות, שאינן מצוות בהתנזרות. ועדיין, סיקי שמכבד את עצמו, ולא משנה כמה מצוות הוא מקיים, לא יצא את ביתו ללא הטורבאן המפורסם.
השבט היהודי מסקרן את סינג יותר מאשר פוליטיקה, ובעיקר זה שכל חזותו מעידה על יהדותו. כמו נאיר, הוא לחלוטין בצד של ישראל. חמאס מבחינתו הם בני חושך, היהודים בני אור. אבל הם נזהרים גם מלמתוח ביקורת על האסלאם. כאשר אנו מציינים שמחבלי חמאס רוצחים גם מוסלמים, הם מגיבים: זו לא מלחמת דת, זאת מלחמה של חמאס.
רושם נוסף שהם מקבלים מהאירועים הוא שישראל היא בעצם צבר של קיבוצים: בארי, נחל עוז ושאר קיבוצי הסביבה. אם לא די בכך, התמקמנו באחת הדירות של הקיבוץ העירוני "מגוון" בשדרות. הסיור בבארי ממחיש, לפחות חלקית, את גודל הזוועה, אבל הוא מעורר גם שאלות כמו איפה חדר האוכל, האם היה חדר כביסה משותף, ובכלל, מדוע היהודים שכבר יש להם דת עתיקה צריכים כפרים קומוניסטיים מהסוג הזה, ומה מחבר בין בארי למתנדבי זק"א החרדים.
בשעה שמחסנית הביקורת של הערוצים האירופיים מתמלאת עם הסטת המלחמה מגבול עזה אל עזה עצמה, ההודים מחכים להתקפה קרקעית של צה"ל, וכמעט חוגגים את מיטוט מגדל הקלפים חסר השחר של דיבות החמאס לגבי המתקפה על בית החולים בעזה. כקשמירי בעצמו, סינג מכיר מבית את הטרור של האסלאם הקיצוני. אין בו גרם סימפטיה לשום מופע של טרור, ושום עוול שהצד השני טוען לו אינו יכול להצדיק בעיניו את מראות קיבוץ בארי.
מה מדביק את הדבר הזה?
יש להודים ערוצים רבים, כמעט כולם אוהדים אותנו. ערוץ ריפאבליק מחפש ישראל שאיננה מתנצלת, ונחושה לנצח. העיתונאים ההודים חשים לעיתים שגישתם הפרו־ישראלית גרמה להם להיתפס כמובנים מאליהם, וכי הרשויות הישראליות הפלו והדירו אותם ממידע שחולק בנדיבות לערוצי המערב. תחילה חשבתי שרק כתבי הערוץ שלי חשים שישראל מקשה עליהם את הדיווח, מקמצת בדוברים בני סמכא ומגביהה ללא צורך חומות בירוקרטיות. אבל אז פגשתי בסיור בקיבוץ בארי את ד"ר ריקי שי שירגאוקר, שביתה האשקלוני הפך גם לביתם של אנשי התקשורת בהודו. התברר שהחוויה הזו מוכרת גם לאחרים.
המפגש בין ריקי לקהילת הכתבים ההודים הוא עבורה סגירת מעגל. הוריה עלו ארצה כנערים במסגרת עליית הנוער. בגיל 16 אירסו אותה עם בחור מהקהילה, בהתאם לערכי הבית. מאוחר יותר היא מרדה, בחרה נתיבים שאביה השמרן התנגד להם, וחיזקה את זהותה הישראלית. ביתה הפך למגנט עבור העיתונאים ההודים, והיא מנסה לסייע להם לנווט את דרכם בישראל.
קריית־גת, נתיבות, אשקלון, אשדוד, אופקים – בכל מקום שכתבים הודים מבקשים לסקר ממנו, מיד צצים בני הדור השני והשלישי של יוצאי הודו. אפילו בשדרות, מול תחנת המשטרה ההרוסה, מתגוררות עשרות משפחות של בני המנשה. אחד הסרטונים הוויראליים של המלחמה הוקדש לחייל צה"ל מבני המנשה. תמיד דובר על כך שהודו היא המקום היחיד שבו העם היהודי לא ידע אנטישמיות. הקהילות היהודיות שנפגעו או הושמדו בהודו – גואה למשל, שהאינקוויזיציה הפורטוגלית הפעילה בה שלוחה מקומית – חשו את נחת זרועו של הכיבוש האירופי, אחרי אלף שנים ויותר של יחסי שכנות ורעות עם שלטון שלא נגע בהם לרעה.
אז מצד אחד קשה למצוא בעולם ערוצים אוהדים יותר מאלה ההודיים – אולי ערוץ "איראן אינטרנשיונל" של מתנגדי המשטר בטהרן מציב להם תחרות מכובדת – אבל מצד שני קשה לומר שהם מצליחים להבין את הסיפור הישראלי. נסענו לנתב"ג כדי לסקר את הרכבת האווירית ששלחה הודו כדי להשיב הביתה את אלפי העובדים ההודים בישראל. ראש ממשלת הודו יזם והוביל את המבצע, שבמסגרתו העובדים ההודים והנפאלים יוכלו לשוב לביתם. באולם הנחיתות, כמאה נערות ונערים דתיים מעניקים קבלת פנים צוהלת לישראלים ששבו ארצה. הכתבים ההודים מנסים להבין על מה השמחה. רק לפני שעה קלה היינו בשדרות הנטושה וראינו גופות בקיבוצים; מדוע שמישהו בישראל ישיר וירקוד בימים כאלה?
תחילה אני משיב בפשטות: כדי לרומם את רוחם של השבים אל מציאות מלחמתית קשה. בהמשך אני מציין שאם בכל מקום אחר בעולם אנו רואים מחזות של בריחה המונית מאזורי הקרבות, פה אנו צופים בנהירה של ישראלים אל תוך המלחמה הקשה ביותר שידענו ביובל האחרון. הנערות והנערים חוגגים גם את הנהירה של הישראלים אל הבית הלאומי בשעתו הקשה.
ההודים חיים על אדמתם דורות רבים מספור. הם קשורים לשפה, למבטא, לחגים המקומיים, לאיבות עתיקות שקשה לזכור את ראשיתן. ככאלה, הם מחבקים לחלוטין את הסיפור העתיק שלנו. אין להם צורך בפרטים: אנחנו דת ועם עתיקים, והם בעדנו כמי שהצליחו לבנות מדינה מודרנית בלי לוותר על היסטוריה, דת ושפה עתיקה. ובכל זאת, התמהיל הזה של קיבוצים וחרדים, ושל מערביות בוהקת מול מסורתיות, עדיין לא מתיישב על ליבם. מה מדביק את כל הדבר הזה, אני נשאל, לפני שאנחנו חוזרים אל השגרה ההפקתית שלנו, והשיחה נשטפת אל תוך משימות היומיום.
דמוקרטיה משלהם
קשה לעשות הכללות שנוגעות לכמעט עשרים צוותים הודיים, ועוד עשרות צוותים מהמערב וממזרח אסיה, אבל על נקודה אחת כדאי להתעכב. כתבים מערביים שאוהבים את ישראל רואים בה סיפור הצלחה כי היא הצליחה להיות מדינה מערבית. אין להם טיפת סימפטיה לאסלאם הפוליטי, אבלגם החלק הדתי־מסורתי בישראל זר להם. ההודים, לעומת זאת, מעריצים את הדמוקרטיה הליברלית בישראל, אך גם הניסיון לחבר סיפור ישן וחדש מדבר אליהם מתוך האתגר שלהם כדמוקרטיה הודית שאף היא רואה עצמה כציוויליזציה עתיקה שקדמה למערב. אם נהיה עוד מדינה מערבית נאכזב רבים מהם, בעיקר בעידן הימני שהודו נמצאת בו זה כעשור.
אין דבר שמעליב את ההודים יותר מהאמירה שבריטניה העניקה את הדמוקרטיה להודו. הודו רואה עצמה כתרבות עתיקה שהעניקה לעולם מדע, פילוסופיה, שירה וגם סדר פוליטי דמוקרטי. ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, מאמין בכך בכל ליבו. הודו לא רוצה להיות עוד דמוקרטיה מערבית, אלא דמוקרטיה הודית שיונקת ממקורותיה הקדומים את הסדר התרבותי והפוליטי שלה. כך גם הודו הנוכחית מבקשת לראות את ישראל, כמי שמוכיחה שמסורת ונאמנות לתרבות האבות איננה סותרת מדינה מודרנית ומפותחת. זו הסיבה להערצה של הימין ההודי את התנועה הציונית – גם מודרנית, גם מחוברת לכתבי הקודש ומחיה את שפת הקודש, גם בונה מדינה בתנאים בלתי אפשריים. רף הציפיות ההודי מאיתנו שונה מהרף המערבי, ובמידה מסוימת תובעני לא פחות.
העולם משתנה, ומקומה של הודו בו הולך וגדל. זו הפעם הראשונה שהתקשורת ההודית שלחה את מיטב בנותיה ובניה לסקר את ישראל. המבט ההודי האוהב, התומך, התמה לעיתים על עניין כזה או אחר, הוא גם הזדמנות למבט שלנו על עצמנו. מספר תושבי ישראל כולה הוא הם כמחצית מתושבי ערים הודיות כמו דלהי ומומבאי. וכאשר המדינה הגדולה בעולם פותחת איתנו מהדורות חדשות השכם והערב, זו הזדמנות לדבר איתה גם מעבר למאורעות המלחמה.
לב ארן משמש בימים אלה כמפיק ופרשן בישראל של ערוץ הטלוויזיה ההודי "ריפאבליק"
