למלחמה הנוכחית יש השפעה רבה על יהודים וישראלים ברחבי העולם. העצב, השכול והטראומה שאנו חווים בישראל מתרחבים לישראלים ויהודים מעבר לים. הקהילות היהודיות חוות את המלחמה הזו בעוצמה רבה, כיוון שהמלחמה הזו איננה רק נגד המדינה היהודית אלא נגד האומה היהודית. התחושה היא שהקהילות היהודיות עוברות את המלחמה יחד עם מדינת ישראל, ושהסכנה העומדת לפתחנו במדינת ישראל מסכנת גם אותן. דבריו הידועים של הרב סולוביצ'יק על כך שהזהות היהודית מבוססת על ברית גורל, לצד ברית הייעוד, מקבלים ממד ריאלי וממשי. בימים האחרונים, הגורל היהודי עוטף את כל היהודים בעולם.
יהדות התפוצות היא שותפה מלאה למצב הקשה במדינת ישראל. יהודים קרובים וגם רחוקים, ואפילו מתבוללים, מצטרפים לתמיכה ולמאבק למען ישראל. יהודי חו"ל, יחידים וקהילות, מרעיפים סכומי עתק כתרומה לצה"ל ולחברה הישראלית, מטיסים ציוד רב לארץ, עמלים על הסברה בכלי התקשורת וברשתות החברתיות, מקיימים אירועי תמיכה ותפילה עבור מדינת ישראל. היהודים נמצאים במערב אבל ליבם עמוק במזרח.
בוורשה, למשל, ארגנה הקהילה הפגנת תמיכה בישראל, מול ההפגנה שקיימו תומכי חמאס. ברומא, בערב שבת האחרון, סידרה הקהילה שולחן שבת ארוך עבור מאות החטופים, כולל כיסאות לילדים, ברחוב המרכזי של הרובע היהודי. במיאמי, הקהילות התאחדו וארגנו תרומה ומשלוח של ציוד הדרוש לחיילים. ילדים בבתי ספר וצעירים בתנועות נוער שלחו עשרות אלפי מכתבים אישיים לחיילים, ואלפי יהודים באים לארץ להתנדב ולעזור ככל שידם מגעת.
בשבת האחרונה, בתי הכנסת בכל העולם הזמינו את הציבור היהודי והישראלי להשתתף בתפילות למען מדינת ישראל, להחלמת הפצועים ולהשבת החטופים. הציבור פקד את בתי הכנסת בהמוניו, והם היו מלאים יותר מאשר ביום כיפור. המחויבות של יהודי התפוצות כלפי מדינת ישראל יוצרת תחושה אמיתית של משפחה, אחווה ועמיות יהודית. תחושת האחדות שניכרת בימים אלו בישראל מורגשת גם מעבר לים. ארגונים יהודיים שלרוב עובדים בנפרד, התקבצו והתגייסו יחד. קהילות אורתודוקסיות, קונסרבטיביות ורפורמיות מתפללות ותורמות יחד למען ישראל.
חוששים לדבר עברית
אולם לצד התמיכה במדינת ישראל ובצה"ל, היהודים סובלים מהפגנות התמיכה בחמאס ומגילויי אנטישמיות אלימים. הפגנות תמיכה המוניות בחמאס ובפלסטינים התקיימו בעשרות מדינות בעולם, מלונדון ועד סידני באוסטרליה, מלימה בפרו ועד מקסיקו־סיטי, והן יוצרות תחושה של חוסר ביטחון בקרב היהודים. משתתפים בהפגנות הללו לא רק מוסלמים אלא גם חברים במפלגות קיצוניות מהצד הימני והשמאלי של המפה הפוליטית.
בנוסף להפגנות, הקהילות היהודיות חוות מעשים אלימים, תמיכה פומבית בחמאס בכלי התקשורת, ואיומים נגד יחידים וקהילות ברשתות החברתיות. מכתבי איום אנונימיים נשלחים לקהילות, צלבי קרס וכתובות נאצה מצוירים על קירות בתי כנסת ומוסדות יהודיים. בלב השכונה היהודית גולדרס־גרין בלונדון נופצו חלונות של מסעדות כשרות ברחובות מרכזיים בעיר, ונתלו שלטים "לשחרר את פלסטין".
הרשויות באירופה העלו את רמת האבטחה סביב בתי הכנסת והשכונות היהודיות כדי להיערך לאיומים אנטישמיים בעקבות הסכסוך, וגם הקהילות מגבירות את האבטחה סביב בתי הכנסת ובתי ספר יהודיים. בשבת האחרונה שבתתי באחת מקהילות אירופה. במשך התפילות, תמונות של עשרות חטופים היו תלויות על הספסלים לאות הזדהות וכאב. כאשר יצאנו מבית הכנסת, עשרות חיילים ושוטרים עמדו בפתח. אני נוהג לחבוש כיפה בכל מקום בעולם, אבל איש הביטחון פנה אליי וביקש ממני להוריד את הכיפה או לחבוש כובע. לא נעתרתי לבקשה.
בימים האחרונים פגשתי את אחד מראשי הקהילה בפרנקפורט, והוא סיפר לי בכאב שכאשר חמאס הכריז לפני שבועיים על "יום זעם" של ערבים בישראל ומוסלמים בעולם, היהודים חששו שהם עומדים בפני "ליל הבדולח" במהדורה חוזרת, ולא העזו לצאת מבתיהם. גם ממדינות אחרות אני מקבל עדויות על כך שיהודים ממעטים לצאת מן הבית. תחושת הפחד הולכת ומתפשטת. בברלין המצב מתוח מאוד, וישראלים חוששים לדבר עברית ברחוב. לפני שבוע נזרקו בקבוקי תבערה על בניין בית כנסת ובית ספר יהודי בברלין. למרבה המזל, איש לא נפגע.
ההתנגדות למדינת ישראל והתמיכה בפלסטינים גבוהה במיוחד באוניברסיטאות. מלבד הפגנות התמיכה והשלטים נגד ישראל, רבנים ושליחים הפועלים בקמפוסים מדווחים על שלטים עם איומים נגדם ונגד משפחתם, שנתלים על בתים ומכוניות של יהודים.
הישראלים חוברים ליהודים
עשרות אלפי ישראלים היגרו במהלך השנים למדינות שונות, בעיקר באירופה. מספרם של הישראלים המתגוררים כיום דרך קבע באירופה מוערך בכ־200 אלף. המלחמה קשה לכולם, אבל לישראלים יש משפחה בארץ, וקרוביהם משרתים בצבא ונלחמים. בשעה שהיהודים בוכים ומתאבלים על המצב, הישראלים מצויים בחרדה ממשית.
עד כה, ברוב מדינות אירופה היו הישראלים מנותקים למדי מהקהילות היהודיות ובנו לעצמם מסגרות אחרות. אך המצב המלחמתי, הסכנה הביטחונית והרצון לעזור איש לרעהו, לעסוק בהסברה ולשלוח תרומות, יצרו שילוב בין היהודים המקומיים לישראלים. בימים אלו הישראלים ממלאים תפקיד חשוב בקהילות היהודיות מסביב לעולם. הם מתגברים את מערכות הביטחון של הקהילות, עוסקים בהסברה ברשתות החברתיות ובתקשורת המקומית, ותולים שלטים עם תמונותיהם של החטופים בעזה. במדינות שונות הקימו הישראלים חמ"ל, צוותי חירום וקו חם, כדי לעזור איש לרעהו בצרכים השונים ולהגיש טיפול נפשי לישראלים המתמודדים עם טראומה, רגשי אשמה וחרדה למשפחותיהם.
לצד רבים שמאז פרוץ המלחמה חזרו לישראל כדי לשרת ולסייע, יש גם אלפי ישראלים שיצאו לחו"ל מאז פרוץ המלחמה, מתוך חרדה לשלומם ולשלום משפחתם. בקהילות רבות מסייעים להם באירוח, בעזרה כלכלית ובמסגרות חינוכיות לילדים.
האם להסיר את המזוזה
במידה רבה, יהודים בני ימינו חשים עצמם כאזרחי העולם, ומרגישים בבית במדינות המערב. רבים מהם אינם רואים במדינת ישראל את מולדתם ואת המרכז הלאומי שלהם. כך למשל, בדו"ח האחרון של מכון פיו האמריקני פורסם ששבעה מתוך עשרה יהודים בארה"ב חשים קשר רגשי עם מדינת ישראל (69 אחוז), ו־43 אחוז רואים את זהותם היהודית כמבוססת על דאגה למדינת ישראל. מדובר בממד של דאגה בלבד, לא בהכרח בתחושה של אחריות ושייכות או במחשבות על עלייה לארץ.
מלחמת שמחת תורה טרפה את הקלפים של יהודי התפוצות. לפתע הקיום היהודי מוגדר לא רק כדת וכקהילה אלא גם כלאום. כל יהודי חש שייכות למדינת ישראל, לעיתים ללא בחירה, אלא מתוך העוינות של שונאי העם היהודי ומדינתו. לפתע מתברר שיהודים בתפוצות אינם עצמאיים, וכי שלומם וביטחונם תלויים במדיניותן של הממשלות השונות ובגורלה של מדינת ישראל.
גילויי השנאה והאנטישמיות מזכירים ליהודים את היותם מיעוט בתוך חברת הרוב. פעמים רבות לאחר אירועי שנאה היו יהודים בתפוצות שאמרו: זה איננו פיגוע אנטישמי אלא אנטי־ישראלי. נדמה שתוקפה של ההבחנה הזו מתפוגג כעת, שכן מדובר בשנאה מקיפה וכוללת. יהודים נפגעים בכל העולם בגלל שייכותם לעם ישראל, ואיש לא שואל לדעתם הפוליטית והמדינית.
המתקפה האכזרית על גברים, נשים וילדים חסרי ישע ביישובי הדרום, תיחרט כטראומה בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי לדורות. טבח שמחת תורה לא יישכח ולא ייסלח. כפי שציין הנשיא ביידן בנאומו, המתקפה "עוררה זיכרונות כואבים וצלקות מאלפי שנות אנטישמיות ושואה". מתקפה אכזרית נגד אזרחי מדינת ישראל היא התקפה נגד העם היהודי בכל מקום.
כדי להמחיש את תחושת הפחד המלווה את הקיום היהודי בקהילות רבות, אצטט שאלה שקיבלתי מיהודי תושב לונדון: "אני לא מאמין שאני שואל את זה, אבל מאחר שאני חושש מאוד מההתלקחות שמתחילה לבעבע כאן, האם מותר להסיר את המזוזה מדלת הכניסה? אני מרגיש חובה להגן על הבית ועל המשפחה".
בעקבות המלחמה, יהודים רבים חווים פגיעות בגוף ובנפש וחוששים להציג את זהותם ויהדותם. האנטישמיות מתפשטת למרחב הציבורי, מעוררת סטריאוטיפים שליליים על יהודים ומפיצה אותם בחברה. השנאה אינה נשארת במילים וברשתות החברתיות, אלא הופכת לאלימות של ממש כלפי היהודים בשווקים וברחובות. הכוחות השונים הפועלים באירופה, למן תנועות הימין הקיצוני, דרך השמאל האנטי־ישראלי, האסלאם הרדיקלי והקתוליות הקלאסית, יוצרים אווירה של פחד. האמירות האנטישמיות הנפוצות ביותר הן: "ישראלים מתנהגים כמו נאצים כלפי הפלסטינים", "ליהודים יש יותר מדי כוח", ו"יהודים מנצלים את הסבל בשואה לצרכיהם האישיים".
עוד לפני המלחמה התברר במחקרים שונים שמחצית מיהודי אירופה מסתירים את יהדותם ואינם מרגישים בטוחים להסתובב עם סממנים יהודיים כמו כיפה ומגן דוד. להערכתי, המלחמה והתעוררות האנטישמיות ישפיעו גם על הימנעות מהגעה לאירועים, לאתרים יהודיים ולבתי הכנסת, כיוון שיהודים לא ירגישו בטוחים לשהות בקהילה היהודית או בדרכם אליה.
יהדות במסתרים
אבל נדמה שהשאלה החשובה ביותר היא כיצד תשפיע המלחמה על הזהות היהודית. האם היא תייצר גאווה יהודית וחוסן לאומי, או שמא תחושת פחד וחרדה? האם יהודים יצעדו ברחובות ברלין ובריסל כאשר כיפה לראשם וגאוותם איתנה, או שמא תיווצר שוב יהדות "אנוסית" שבה יהודים יחיו את יהדותם בביתם פנימה ללא סממנים יהודיים בחוצות? אסור לנו לחזור לתקופת האנוסים ולוותר על הגאווה היהודית ועל חיים יהודיים חופשיים. הסתרת הזהות היהודית תעמיק את ההתבוללות, המסוכנת כל כך לעתידו של העם היהודי. ההתמודדות החינוכית והקהילתית בתפוצות צריכה לשים לנגד עיניה גם את האתגר הקיומי הזה.
המלחמה הנוכחית עשויה להוות פרשת דרכים בקיומו של העם היהודי בתפוצות. בישראל רגילים לומר שהפעם זוהי מלחמת קיום ומלחמה על הבית, וכך הוא המצב גם בנוגע לעם היהודי היושב מעבר לים. מוקדם להעריך כיצד יתפתחו הדברים, אך ייתכנו כמה תגובות. האחת היא התרחקות מיהדות ויהודים, מתוך פחד וחרדה. השנייה היא הפוכה, חיזוק הזהות היהודית ואפילו הדתית, מתוך הבנה שאין לנו ארץ אחרת ואין לנו עם אחר. אפשרות שלישית היא עלייה המונית לארץ. אפשרות רביעית היא חיפוש יעדים חדשים להגירה, במקומות מרוחקים שאין בהם היכרות עם הסוגיה היהודית. אגב, מאז תחילת המלחמה העלייה לארץ נפסקה כמעט כליל, ולא ברור מתי תתחדש ובאלו היקפים.
אחרי קריאת התורה בשחרית אנו מתפללים: "אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה, הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָהּ וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, הָשַׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב". תפילה מוכרת זו קיבלה רלוונטיות מחודשת בימים אלו. בני חוץ לארץ מתפללים את התפילה על בני ארץ ישראל ובני ארץ ישראל על בני חוץ לארץ, תפילה הדדית ומשותפת למען חיזוקו וניצחונו של עם ישראל. כולנו באותה סירה.
