לו ביקשתם שאבחר את הגיבור שלי במלחמה הזאת הייתי בלי ספק בוחר בכוכבא. לא יספרו לכם על כוכבא באתרי החדשות, אפילו שבגדוד 439 השם שלו הוא אגדה, כי הגבורה שלו בקרב היא לא מהסוג שמעלה את קצב פעימות הלב וחורך את הרשתות. ככלל, הלחימה בחיל התותחנים היא לא נגד אויב שיושב בעזה או בלבנון. אתה נלחם נגד המחשב הטקטי התקול, המנגנון ההידראולי שנתקע, הסדן שלא נסגר. ובעיקר אתה נלחם נגד הזמן. הזמן שאם יחלוף יותר מדי ממנו המשימה כבר תהיה לא רלוונטית, או גרוע יותר: יעבירו אותה ממך לביצוע של אחד הצוותים האחרים. ובכל המלחמות הללו, פעם אחר פעם, כוכבא הוא המנצח. גם מול כלים בני חמישים שנה שבקושי נגררו מהימ״חים וחימושניקים גמורים מעייפות שאין להם ציוד חליפי לספק, כל הגדוד יודע שכשתינתן פקודת האש כוכבא יבצע. ועוד לפני שתסיים לומר את הפקודה תשמע אותו בקשר: אחד אלף מוכן.
כל המפקדים המנוסים נכנסו אל המפי״ק, כיבו והדליקו את כל המערכות, הגדירו מחדש את כל הנתונים, אבל לשווא. שום דבר לא משתנה, ואנחנו כבר צריכים לירות
כוכבא לא הפך גיבור במלחמה האחרונה. כבר 15 שנה אני רואה אותו מנצח פעם אחר פעם את אותה המלחמה באימונים. בהתלהבות שבימי שלום נראתה לי קצת מוגזמת. הרבה שנים תהיתי איך זה שהוא לא קצין. אני עדיין חושב שהוא יכול היה להיות מפקד גדוד או פלוגה מצוין. אבל הוא בחר להישאר מפקד צוות פשוט. ובמקום להתקדם בסולם הדרגות הוא הפך את עצמו למפקד צוות התותחנים הטוב ביותר בצה״ל. וכך, ברגעים מסוימים במלחמה הזאת, הכוח הארטילרי מול רצועת עזה מנה בדיוק גדוד תותחנים אחד, שבו סוללה מתפקדת אחת, עם צוות פעיל אחד בלבד. הצוות של כוכבא.
באשר לי, לעומת זאת, האמת צריכה להיאמר שאני לא חייל מועיל במיוחד. ההכשרה הצבאית הרשמית שלי היא ״מפעיל מערכות תקשוב״ בחיל התותחנים, מה שאומר שאני יושב בנגמ״ש המשמש מרכז פיקוד ירי קדמי (מפי״ק), ומפעיל את המחשב ששולח נתוני ירי לתותחים המתנייעים (בצה״לית: תומ״תים). זה לא דבר שאני טוב בו במיוחד, גם כי ההכשרה האזרחית שלי כוללת רק לימוד תורה ושליטה מוגבלת בשפה הלטינית, ובעיקר כי המערכת התחלפה כבר שבע פעמים מאז זו שהוכשרתי עליה בסדיר, ועל אף שהגעתי בהתמדה לאימוני ההסבה, היכולות שלי לא משתוות לאלו של הצעירים המבריקים, רובם במקצועות ההייטק, שהגיעו עם שלוש שנות ניסיון במערכות החדשות. העובדה הזו די תסכלה אותי בזמן האימונים, ובשנים האחרונות שקלתי אפילו לעשות הסבה לרבנות הצבאית. לתרום במשהו שיש לי בו יתרון יחסי, או לפחות ידע רלוונטי.
עד היום החמישי למלחמה. קיבלנו פקודת אש לטובת שיבוש חדירה של מחבלים, אבל כששידרנו את הפקודה מהמפי״ק לתומ״תים הם לא הצליחו לקבל אותה כמו שצריך. שלחנו אותה שוב ושוב ושוב, ובכל פעם אותה תקלה בנתונים. כל המפקדים המנוסים נכנסו אל המפי״ק, כיבו והדליקו את כל המערכות, הגדירו מחדש את כל הנתונים, אבל לשווא. שום דבר לא משתנה, ואנחנו כבר צריכים לירות. הלחץ עולה, קציני הקשר מדברים ביניהם בשפה שאף אחד מלבדם אינו מבין, שולחים גם חיילים אמיצים לפרק ולחבר מחדש את האנטנות. וכלום. התקלה עומדת בעינה.
תקשיבו לי שנייה, ביקשתי בהיסוס. והם הפסיקו לדבר. אולי כי אחרי הכול אני החייל הכי ותיק בצוות, אולי סתם כי הם חבר׳ה נחמדים, על כל פנים הם הסכימו להקשיב. יש פתגם שלמדתי בשיעורי לטינית, אמרתי (בהן צדקי, זה מה שאמרתי), ״Tempus omnia vulnera sanat״, ובעברית: הזמן מרפא את כל הפצעים. תעצרו כמה דקות, הוספתי, אל תיגעו בכלום, ואולי זה יעזור. אני לא יודע אם חוכמתו העתיקה של אובידיוס, גדול משוררי רומא, היא ששכנעה אותם, או פשוט זה ששום דבר אחר לא הועיל. אבל עובדה היא שהם הסכימו לתת לזה צ׳אנס, ואחרי שלוש דקות של המתנה הנתונים עברו במלואם ויכולנו להמשיך לירות.
זה היה רגע של התרוממות, של תחושה שגם בי יש כאן איזו תועלת, וסוללה של תותחנים נותנת עכשיו אש רק בגלל שטרחתי לעשות שיעורי בית בלטינית. אבל כמו הרבה פעמים במלחמה הזאת, הרגע חלף וחזרתי במחשבותיי אל קרקע המציאות שמסביבנו. ודמעות עלו בעיניים כשנזכרתי שלא את כל הפצעים הוא ירפא, הזמן, לא את כולם.
