מאז שמחת תורה, ארון הבגדים שלנו נותר ללא דלתות הזזה. הבגדים המקופלים מונחים על מדפיו החשופים ומעלים אבק כמו סיפור שקפא בזמן. תכננו לתקן אותו מיד אחרי החג, אבל אז קרה מה שקרה.
מאז שמחת תורה, הבטחתי לאיה שנחגוג לה יומולדת בבאולינג. בשנה שעברה לא הספקנו לחגוג באופן רציני, והשנה, הצהרתי, השנה זה יקרה. לאורך כל ערב החג היא לא הפסיקה להתרגש מזה ולדבר על זה. אבל מאז שמחת תורה היא לא ניגשת ולא שואלת על היומולדת שלה.
מאז שמחת תורה, נהגים הפסיקו לצפור בעצבים. אני מנסה להשתלב בנתיב וכולם מוותרים לי, כאילו אנחנו באירופה. ובתור לקופה בסופרמרקט כולם נחמדים לכולם. תיכנסי את קודם, את עם ילד קטן על הידיים. לא, תיכנס אתה, יש לך רק שני מוצרים. שום דבר לא חשוב עכשיו. שום דבר לא קריטי. לא הדברים שהתקלקלו, לא הפגישות שנקבעו ובוטלו, הכול מתגמד.
יש כל כך הרבה לא נעים. לא נעים להתקשר לשאול מה עם הצ'ק שהבטיחו. לא נעים לחגוג בר מצווה כשבעיר אחרת אנשים קוברים ילדים. לא נעים להתעקש, לא נעים להתרגש, לא נעים לכעוס, לא נעים לריב
יש כל כך הרבה לא נעים. לא נעים להתקשר לשאול מה עם הצ'ק שהבטיחו. לא נעים לחגוג בר מצווה כשבעיר אחרת אנשים קוברים ילדים. לא נעים להתעקש, לא נעים להתרגש, לא נעים לכעוס, לא נעים לריב. נדמה שכולנו מחזיקים כרגע איזו פנטזיה מוזרה לחזור לשגרה המטורללת. לדברים הקטנים והטיפשיים שהעסיקו אותנו קודם. למריבות קטנוניות. לרכישות מיותרות. לוויכוחים על הכביש.
מאז שמחת תורה, אני לא מפסיקה לחשוב על הדברים שאף פעם לא ברורים בזמן אמת, ונעשים בהירים רק במשק כנפי ההיסטוריה. יובל בלומברג מדבר על כך בספרו "מלכודת אוסלו". הוא מתאר כיצד באפריל 1950 התפרסם בעיתון על המשמר מאמר של יעקב ריפתין, ממנהיגי מפ"ם, שפנה בדברים לאלו שגילו ספקות כלפי השלטון הקומוניסטי. "המשברים הפנימיים, המשפטים נגד מנהיגים", כך כינה ריפתין את הטיהורים הגדולים של סטלין, "צריך להבין שמפלגה כזו צריכה לראות את עצמה כצבא. כחייל מגויס, על כל החומרות של חיי צבא בסביבה אויבת". הציטוטים הללו מעידים על כך שגם לפני הנאום הסודי של חרושצ'וב ב־1956 שחשף את זוועות המשטר הסובייטי, תומכי סטלין בישראל ידעו דבר או שניים על המתרחש, ובכל זאת סירבו לראות. במרץ 1953, עם מותו של סטלין, עלה מנהיג תנועת השומר הצעיר ומפ"ם יעקב חזן על הפודיום וביקש מהנוכחים לכבד את המת בדקה דומייה וקרא בקול: "שמש העמים שקעה".
מאז שמחת תורה, אני חושבת על האירועים הללו שמתגלים במלוא איוולתם רק בפריזמה של מבט לאחור. מהו אותו גורם חמקמק שמקהה את חושינו? אני חושבת על האלוף במיל' בריק, שהסתובב מאולפן לאולפן וביקש לזעוק את זעקתו כנביא זעם וזכה ליחס של סהרורי. אני חושבת על כל האנשים הללו לאורך ההיסטוריה, שבעיני רוחם כבר ידעו מה עומד לקרות ורק חישבו את הדקות, ואיך כולם ביטלו אותם בהינף יד, הרחיקו אותם מהמיקרופון.
אני חושבת על הבריקים האלו שצצים בחיינו, ואיך אנחנו יודעים להופכם לגיבורים רק בדיעבד. אף פעם לא מראש. אף פעם לא בזמן אמת. ואני שואלת את עצמי האם אי פעם נלמד; האם אי פעם נצליח לפרמט ולאתחל את דפוסי החשיבה וההתנהלות, כדי שהסיפור הבא ייגמר אחרת. הרי כבר היינו שם, היינו! אל"מ במיל בנימין סימן־טוב התריע ב־73' על מלחמת יום הכיפורים. הוא הזהיר שהתמרונים שהמצרים מבצעים אינם סתמיים, הוא אמר שפני סאדאת למלחמה. התרעותיו אפילו לא הגיעו לפיקוד הבכיר. הבריקים האלו שמתעקשים על נבואתם – צריך למצוא דרך להחשיב אותם. צריך לפנות להם מקום מובנה במערכת, כדי שהם יישמעו בזמן אמת.
מאז שמחת תורה אני מסתכלת על גלי שלי, שהשבוע מלאו לה שנתיים. יש לה תמונה אחת מיום ההולדת הזה – על הידיים של אבא שלה, במדים, עם זר פרחים סגול על הראש. גם לה לא הספקנו ממש לחגוג. גלי נולדה בסוף תקופת הקורונה. קראנו לה בשם הזה מלשון גילוי. עם לידתה ביקשתי שהדברים ילכו ויתגלו, ילכו ויתבהרו. וגם שנתיים אחרי, אני נשארת עם אותה בקשה. וגם שנתיים אחרי, אני נותרת עם ההתחייבות הבלתי כתובה הזאת שלנו כהורים, לנסות להוריש לילדנו עולם טוב יותר מזה שאנחנו חיינו בו. ואני לא רוצה להיכשל במשימה הזאת. אני לא רוצה להיכשל.
